נלחמים על הבית

אירועי השבעה באוקטובר הכו בתדהמה את עם ישראל והובילו לגיוס מילואים מאסיבי. בין המגויסים היו לוחמים שעבורם לכניסה לעזה יש טעם מריר-מתוק. להם הייתה זו שיבה למקום שלא ראו 19 שנים מאז פונו מישובי גוש קטיף.  אם לגור בגוש קטיף נבע מתוך בחירה של אזרחי מדינת ישראל, אזי לחזור להילחם באזור זה לאחר שנים שאינו בחזקת מדינת ישראל, היה עבור אותם לוחמים - תחושת שליחות. "הרגשתי שאני נלחם על הבית, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית", כך מספר הלל טננבאום אחד מהמתועדים בתערוכת הצילומים שנושאת את השם "נלחמים על הבית". תערוכה זו בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף, משלבת בין זיכרונותיהם של לוחמים במילואים, מהימים בהם גדלו בגוש קטיף ותקופת ההתנתקות לבין זיכרונות טריים מהלחימה באזור הזה. הקרבות על רקע הנופים המוכרים והתקווה לניצחון ותקומה. או כפי שאמר אורי כהן: "יצאנו בשמחת תורה להציל חיים בלי חשבונות ובלי התחשבנות. אנחנו אחים, ואחים לא מפקירים".

 

בימים כתיקונם ושנים האחרונות אנו במיזם The Autographers - להשאיר חותם, מתעדים את ההיסטוריה בתוכניות מורשת בשיתוף הקהילה, ביניהן גם פרויקט דגל של הנצחת עדויות שורדי מלחמת העולם השנייה. אולם אלו אינם ימים כתיקונם. אנו נמצאים בימים בהם שמעצבים את המציאות שלנו מחדש. לכן יצאנו בקריאה לתקומה דרך תערוכות קהילתיות המתעדות את אירועי 7 באוקטובר ואת מה שקרה מאז, את העוז, הגבורה, הסולידריות. את כל מה שמאחד אותנו ומחזק אותנו. זה בדיוק מה שמשקפת התערוכה הזו - חוזקת הרוח והאמונה בטוב ובעתידנו. או כמו שאמר יהונתן שוקרון: "אנחנו עם שחי את הנצח. את הנצח של העתיד שלנו וגם של העבר הרחוק שלנו. אנחנו חוליה בשרשרת ואנחנו לא רואים את עצמנו רק בכאן ובעכשיו. אנחנו במצב לא טוב, אבל יש לנו מדינה, מדינה חזקה. מדינה שקיבלה מכה מאוד קשה, אבל אנחנו צריכים להסתכל למרחקים, על החזון, להאמין בצדקת הדרך, ודברים טובים יגיעו".