"הרגשתי שאני נלחם על הבית, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. גם על הבית שלך וגם על הבית של עם ישראל"

הלל נולד בשנת 1996 בישוב נצר חזני. בימים של הפינוי היה ילד בן עשר, אך הזיכרון מלווה אותו עד היום. "אני זוכר את יום חלוקת הצווים. כולם התאספו בשער של היישוב, התחיל בלגן, חסמו את השער ולא נתנו לחיילים להיכנס, שזו חוויה קצת מוזרה, כי יש לך חיילים ששומרים עליך ואתה מבין שאלו חיילים אחרים. הם הסתובבו ולא נכנסו. הייתה תחושת ניצחון שלא יהיה גירוש. אך שבועיים לאחר מכן, חזרו כוחות הגירוש. תשעה חודשים גרנו במלון ומשם עברנו לקרווילה. הדבר הראשון שאמא שלי עשתה זה לצבוע את כל הסלון ופינת האוכל. הכל היה כתום. כל הבית היה עם תמונות של הגוש, וכל הזמן מדברים על זה וחיים את זה עד היום. גם בתור בן אדם כבר יותר בוגר עם משפחה, החוויה הזאת של בית הוא משהו שנורא נורא חסר לנו. אני לא מרגיש שיש מקום שהוא הבית. התחושה הזאת שבעצם הוציאו אותך מהבית, הרסו לך את הבית שלך, לא מרצון ולא מבחירה, עד היום היא מלווה אותי ותלווה אותי עוד הרבה הרבה שנים. כשאני פוגש את החברים מהמושב יש איזו תחושת שייכות כזאת. אבל תמיד אתה מסתובב עם זה בלב, גדלתי במקום אחר שאף אחד לא מכיר, ואף אחד לא נמצא בו עכשיו".

משרת במילואים בגדס"ר 646 ועם פרוץ המלחמה היה מראשוני המגויסים כחפ"ק מג"ד. עד היום הוא בשירות מילואים פעיל. "בהתחלה היו לי הרבה שאלות, אבל הבנתי שזה לא צה"ל אשם אלא מי שהעביר את הפקודות, ובסוף החיילים נמצאים להגן על הבית וזה מה שאני רוצה לעשות. אני מאמין שאיפה שהצבא נמצא גם תהיה התיישבות חזקה, ואיפה שתהיה התיישבות חזקה, הצבא גם יהיה. זו חוויה יותר גדולה עבורי להיות שם כחייל. אני זוכר את החיילים שהיו שומרים עלינו בגוש, ופתאום אתה אחד כזה. זו חוויה מאוד מיוחדת".

הלל גר בצפת, נשוי ואבא לארבעה ילדים, ומקדיש את זמנו ללימוד תורה, עבודת אדמה ועבודה עם נוער. "המשמעות שחוויתי במלחמה היא מאוד חזקה. הרגשתי שאני נלחם על הבית, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. גם על הבית שלך וגם על הבית של עם ישראל. לטהר את קיבוץ בארי זו הייתה חוויה לא הגיונית, בשום אימון לא התכוננו להילחם בשטח ישראל אלא רק בשטח האויב".