אילנה נולדה בשנת 1929 ברומניה, באזור שבמהלך שנות המלחמה סופח להונגריה. "כשהגיעו ההונגרים התחילו הבעיות עם היהודים. היה לנו מגן דוד צהוב ולא נתנו לנו להיכנס יותר לבית ספר רגיל אז למדנו בבית ספר יהודי. פתאום הילדים האחרים ראו בנו זרים, ראו את הטלאי והסתכלו עלינו אחרת, בעוינות. כיוון שגרנו על הגבול, הם חשבו שכל היהודים מרגלים אז מיד אמרו לכל היהודים לעזוב. עברנו לעיר טרגו מורש ובשנת 44' לקחו אותנו לאושוויץ. היינו שם שנה, ביום האחרון של המלחמה בתשיעי למאי, השתחררנו מאושוויץ. חזרנו משם עם יותר כאב ופחות משפחה".

המלחמה לא הסתיימה שם, גם כשאנשים מסביב ניסו להשביע את מכאוביהם, התפשטה מחלת הטיפוס ולכן אילנה ואמה נאלצו לחכות שישה שבועות נוספים בתוך המחנה. כשלבסוף שוחררו, הדרך חזרה הביתה, גם כן לא האירה פנים. "אחרי אושוויץ חזרתי לעיר שלי, אך הקומוניזם לא היה יותר טוב. היה גרוע מאוד, פשוט לכולם. היינו צריכים לחזור הביתה, אז עלינו על רכבת, היה כל כך צפוף שנאלצנו לעמוד בין שני הקרונות, זה היה נורא. ככה לאט לאט הגענו הביתה. כשחזרנו, אני ואמא שלי פגשנו את אבא שלי".

בשנת 1949, הכירה אילנה את בעלה ויחד עם שתי בנותיהם, עלו לישראל בשנת 1972. כיום, יש לאילנה שני נכדים וארבעה נינים. בחייה טיילה ברחבי העולם, משם לקחה השראה רבה לציורייה. "הייתי באפריקה, בקנייה, ראיתי את האמהות ומשם הגיעה לי ההשראה לציור. אהבתי לראות ולצייר אמא וילד. רציתי להראות שבכל המדינות, כולן בסוף אמהות וילדים. בכל מדינה האמא נוהגת קצת אחרת, חלק מחזיקות על הגב, חלק על הבטן. הרשים אותי מאוד שהאפריקאיות מחזיקות את הילד על הגב, כי ככה הידיים פנויות, הן עובדות ככה בשדה. לעומת האירופאים שלא. יש לי 11 ציורים כאלו, של אימהות שונות מצבעים ומקומות שונים. אני בחרתי בה, כי אני מאוד אוהבת את האמא והילד, במיוחד את הילד. טוב להיות אמא."

האמנות היא חלק מהדרך שעושה אילנה בעולם, לוקחת את הדברים שנגעו בה במיוחד, ומתרגמת חוויות לציור על הדף בדיוק רב. "לאמנות צריך קצת כישרון ותשעים אחוז עבודה, המון עבודה. צריך לעבוד קשה. אני אהבתי ציור מילדות. לא הייתי ציירת גדולה אך אהבתי לצייר. אני אוהבת לצייר טבע בצבעי מים, בהמשך ציירתי ציורי נוף ופנים בצבעי שמן"

ברברה ירון, בת 75, ציירת.
ברברה נולדה בשנת 1947 בהולנד, ברקע אדוותיה של המלחמה. "הגרמנים תפסו את הבית שלנו והפכו אותו למטה שלהם. הגסטפו ישב שם ובזמן הזה הוריי היו בסתר למשך תקופה". אמה של ברברה הייתה פסנתרנית ואביה עסק בנגינה בכינור. יש לה אח ואחות בוגרים, שאת המלחמה הכירו מקרוב. "ההורים כל הזמן עברו מבית לבית כדי שלא יתפסו אותם. רק אחרי שהמלחמה נגמרה חזרו לאט לאט לחיים ונולדתי. לא ידעתי כלום, לא דיברו איתנו על המלחמה. זה היה מושתק, אבי לא יכול היה להישאר לבד ואני תמיד הרגשתי נטושה".
כשברברה הייתה בת 11, אמה נפטרה מסרטן ואביה שהתחתן שוב מאז, עסק בקריירה שלו. מצבה של ברברה בתוך המשפחה היה קשה מאוד. "בבית הספר היו מקניטים אותי הרבה ולא אהבו אותי, אני זוכרת את זה כמו אתמול. בית הספר היה מעורבב יהודים ולא יהודים וזו הייתה הרגשה לא נעימה. הייתה לי אולי רק חברה אחת ובבית לא התייחסו אליי".
בגיל 16 עלתה לבדה ארצה ובהמשך החלה ללמוד ולעבוד בספרות. כשנשלחה לעבוד כספרית במלון דן חיפה, פגשה את סיימון שהוכשר שם כטבח. "בדן חיפה ראיתי בחור נחמד שהיה מביא לי לחמניות ואוכל, הוא היה לבד ואני הייתי לבד ואמרנו טוב - אתה לבד ואני לבד, אז החלטנו להתחתן. היום אנחנו כבר 54 שנים ביחד. סיימון ואני התחתנו בחיפה ויש לנו בן ובת. לפני שנולדו, היה לנו תינוק שנפטר בגיל שבוע מסיבה שלא ידועה לנו עד היום. אני רק זוכרת עד כמה היה ברור לנו שאנחנו צריכים להמשיך ולבנות את חיינו בישראל". את הדרך לאמנות עשתה ברברה בדרך עקיפה, הפוכה כמעט. כשהייתה ילדה קטנה היו הוריה דוחפים אותה ללמוד לנגן על פסנתר ולהתעסק באמנויות שונות ובכל פעם זה לא צלח. האמנות של הוריה ובייחוד של אביה, הרחיקה אותה ממנו ועיסוקו באמנות בהרבה מאוד מהזמן החליף את עיסוקו בברברה עצמה ובחייה. לא פעם הרגישה נטושה ועזובה אך בהמשך חייה, הרגישה עטופה חזרה דווקא בידיה של האמנות. "חוץ מזה שאני יכולה לשבת היום לשמוע שעות מוזיקה קלאסית בהנאה רבה, אני יכולה לשבת עכשיו ליד פסנתר ולנגן מוזיקות שהייתי שומעת מההורים. מוזיקה קלאסית שהם היו מנגנים. אני לא יודעת תווים, אני מנגנת מהראש. אני שומעת את המנגינות האלו והן מחזירות אותי אחורה."
מאז הקורונה החליטה גם להתחיל לצייר. "לתערוכה בחרתי את הציור הזה בים, זה הציור הראשון שלי. בהוואי. זו אונייה בים, עם השמש ששוקעת בערב. זה מזכיר את הולנד. אני בעצמי מתלהבת מהציור, ציירתי אותו לפני פחות משנה. הולנד היא המולדת שלי ויש את הסגנון שלה וגם אחותי שם וכל ביקור שם ממלא אותי שמחה". סיימון, שחולק איתה בילויים משותפים רבים, החל לצייר עוד קודם וכעת יחד ממלאים את ביתם בצבעים וציורים. "סיימון לא עבר חיים קלים וגם אני לא, וברוך השם מה שיש לי היום אני מרוצה יש לי ילדים ונכדים שאני מאוד אוהבת".

"דרך היצירה הזו אני מספר את הסיפור שלי, דבר שאסור לשכוח. לקחתי בול עץ ועשיתי יצירה שתזכיר לכולם. יש שם גטו, אנשים מרימים ידיים ומצד שני דגל ישראל. אמנות זה אצלי בנפש, אני לוקח משהו מקולקל, מתקן אותו ומחזיר לחיים. לקחתי את היצירה הזו לכל מקום, היה לי חשוב להראות אותה לאנשים"

דוד נולד בשנת 1938, בעיר תוניס בתוניסיה. "ב-1944 הגרמנים הגיעו לצפון אפריקה, לתוניסיה ומיד התחילו הסגרים, אין בית ספר, אין יוצא ואין בא, זעקות וריצות לתעלות מהפצצות. היה מחסור במזון ורעב נורא. כילדים היינו רצים להתסכל מתי הגרמנים מגיעים לקחת את הגברים לעבודה ומזהירים את מי שאפשר. היה לנו בבית, מאחורי דלת הכניסה מעין ארון מזווה. רוקנו אותו מתוכן ושמנו שם כיסא כדי שאבא יוכל להתחבא מהגרמנים. אחותי צעירה ממני בשלוש שנים, כל פעם הייתה אומרת שאבא שלי שם בארון אז היינו מסתירים אותה. לעומת זאת לקחו את אח שלי שהיה מנעולן. הגרמנים לקחו אותו כל יום בג'יפ מהבית, לשכונות שהבתים בהם ננטשו ואמרו לו לפרוץ את כל הבתים מהם היו בוזזים את הכל. אחרי שרוקנו את הבית הוא היה רואה על השולחן כיכר לחם, שהייתה שם שבוע ימים, אז היה שואל אם אפשר לקחת אותה והוא היה מביא אותה הביתה ואמא הייתה מנקה ומאכילה אותנו. המצב הזה נמשך שישה חודשים, אחר כך הגיעו הצבא הבריטי והאמריקאי. כשזה נגמר, הייתי רזה מאוד וסבלתי ממחלות. הייתה קופת חולים בשכונה בה טיפלו בי. האחות אמרה לי שיש פרויקט שמתאים לי, יש בית הבראה באוסלו, 'ניקח אותך ואחרי שתבריא, נטיס אותך לעליית הנוער לעלות לארץ.' ביום שהייתי צריך ללכת, אמא שלי סירבה שאלך, היא אמרה להם שאני לא יכול ללכת. הייתה קבוצה של 27 ילדים שני מטוסים טסו, אחד התרסק ואחד הגיע. כולם נהרגו. אני הייתי אמור להיות על המטוס הזה וככה ניצלתי. שתי ישועות היו לי".

דוד עלה לארץ בשנות החמישים, כנער נשלח לכפר הנוער בן שמן עד הגיוס. "הייתי רזה וחולה עד הגיוס, אז כשהתגייסתי אמרו לי שצנחן כבר לא אהיה. הצלחתי במבחן איי קיו והתקבלתי לקורס חשוב, אך כשהגעתי לחיל האוויר לתחילת הקורס, התחילה מלחמת סיני. שלחו אותי להיות נהג ובהמשך גם הפכתי להיות נהג של מפקד חיל האוויר. עבדתי בקמ"ג 42 שנה, התחתנתי ויש לי ארבעה ילדים ו 12 נכדים ונכד אחד מאומנה. אני עושה כל שנה יום הולדת וחגיגת שנות נישואים. למרות שהייתי ילד, המלחמה השפיעה עלי מאוד, חברים שלי מהמטוס נהרגו. עצוב לי מאוד המצב היום אבל אני מקפיד לשמור על אופטימיות ועל החיוך".

חוה נולדה בשנת 1928 בעיר בנג'ין, פולין. עם פלישת הגרמנים בשנת 1939, מתארת פחד גדול ואי וודאות. "הגרמנים שרפו בתי כנסת בבנג'ין וניפצו חלונות ביריות וצעקו: "יהודים החוצה". הם הורידו את כולם בצעקות ודחיפות לרחוב שהיה מלא בזכוכיות שבורות. הילדים היו עם פיג'מות ויחפים, כי לא היה זמן לנעול נעליים. ברחוב הפרידו את הגברים מהנשים והילדים." כשאמה של חוה הבינה שבעלה נרצח ונקבר בקבר אחים, היא אמרה לילדים כי הם ממשיכים במאבק לחיים. זמן לא רב לאחר מכן, עברה המשפחה לגטו, בתנאי מחייה קשים על רקע האקציות המתמשכות. באחת האקציות נשלחה אמה של חוה, פסיה. במזל יוצא דופן, לאחר חיפושים ומאמצים רבים הצליח אחיה של חוה, אלטר, לשחררה ברגע האחרון מהרכבת לאושוויץ. לאחר מכן במהלך המלחמה האם נשלחה שוב ונרצחה שם.

חוה ואחותה עבדו במפעל לייצור בגדים ללוחמים הגרמנים עד 1942. בשנה זו דרשו הגרמנים להעביר נשים לגרמניה, לספק כוח עבודה זול למפעלים. באחת האקציות, חוה נשלחה לטור אחר שנשלח למחנה ההשמדה, ובתעוזה הצליחה לברוח לאחותה בטור השני. כאשר גילו את זה, היה מאוחר מידי לשלוח אותה והחיילת הגרמנית הסתפקה במכות כעונש.
ב1945, עם התקרבות הצבא האדום, החליטו הגרמנים לפנות את כל יושבי מחנות אושוויץ לצעדת המוות. לאלטר, אחיה הגדול של חווה, נודע על הצעדה לפני ומכיוון שעבד במחסן ביגוד, הצליח להעביר לנשות המשפחה בגדים ונעליים. היה קר ומושלג והם הלכו יום ולילה ללא מנוחה. בסיום המסע הורו להם לעלות לקרונות עמוסים, למסע ארוך ומייגע עד שלבסוף הן הגיעו למחנה ליד אוסטריה. באחד הלילות השתרר פתאום שקט במחנה ולא נשמעו הקולות המוכרים של השומרים. הן חיכו עד הבוקר ובבוקר הגיעו האמריקאים ושחררו את המחנה.

לאחר המלחמה, חוה ופסיה התאחדו עם אחיהן הגדול ועם אח נוסף ועלו לארץ בשנת 1946 דרך הפלגה מאיטליה. בארץ החלה חיים חדשים, היא גרה בתל אביב ועבדה במפעל מחתרתי לייצור פגזים. היא נישאה לבעלה צבי מינצברג, לוחם אצ״ל. השניים עברו לבאר שבע וחוה ניהלה שני בתי עסק מצליחים עד גיל הפרישה. "בגיל 50 התחלתי לעסוק באומנות. הייתי בעלת עסק, הייתה לי חנות נעליים וחנות של צמר לסריגה. כשסגרתי את החנויות, שאלתי את עצמי מה אני אעשה? אז הנכד שלי הביא ספר שהגננת ביקשה מאבא שלו שיצייר. אביו,הבן שלי, שאל אותי מה דעתי לצייר במקומו לספר של הנכד, אז אני התחלתי, בלי סוף עד 2 בלילה. בהמשך ציירתי את כל המשפחה שלי, בעלי, הוריי, ואפילו את עצמי. תמיד יש לי מה לעשות. בציור שבחרתי להציג, ציירתי את האחיות שלי בעיירת הילדות שלי, בשביל זיכרון. אהבתי אותן".

לחוה שני ילדים, חמישה נכדים ושלושה נינים. היא מספרת שברגע שהגיעה לארץ היא שינתה את שמה מאווה לחווה, השאירה את העבר מאחור ונולדה מחדש. כך גם חייה את חיה, באופטימיות והסתכלות על הטוב וזיכרון של חייה היפים שהיו לה לפני ולאחר המלחמה. זה גם המסר שלה לדור הצעיר - לזכור ולראות הטוב ולהיות אנשים טובים אחד לשני.

חיה עוד מעט בת 84.
חיה נולדה בפריז שבצרפת ב-8 בספטמבר 1939, כלומר 8 ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. כיוון שכל משפחתה נותרה בפולין, אִמָּהּ התרגשה מאוד והובלה בבהילות לבית החולים, שם החליטו על ניתוח קיסרי שהזדהם והיא נפטרה 3 ימים לאחר הלידה, ב-11 בספטמבר 1939.
אביה העביר אותה תחילה למינקת, אבל הוא חיפש פתרון לטווח ארוך ושכר אישה יהודייה שרק הגיעה מהונגריה. ב-1940, עם פלישת הגרמנים לצרפת, יצא חוק הקובע שכל מי שאין לו אזרחות צרפתית יגורש לארץ מוצאו, על כן אביה התחתן עם אותה אישה, ולאחר המלחמה נולדה להם בת.
במשך המלחמה, אביה קנה מסמכים מזויפים ולא ענד את הטלאי הצהוב. הוא ברח מפולין בגיל 16 לאחר פוגרום וידע היטב את משמעות הסימון. מכל משפחתו הענפה נותר רק אח אחד. פעם חיה שאלה אותו: "מדוע אין לי סבא וסבתא כמו כל הילדים?" והוא ענה לה שהם מתו מרעב ומקור. היא הסיקה שהם מתו בגטו ורשה ולא מזמן התברר שאכן כך קרה.
תחילה המשפחה נשארה בדירתה, אבל לאחר זמן מה עזבו לעיירה ליד פריז כדי להסתתר. הרבה לא ידוע לחיה גם בגלל גילה הרך וגם בגלל שאביה נמנע מלדבר על התקופה. זיכרון אחד חזק נותר לה: רעש של התפוצצויות הנראות כמו זיקוקי די-נור, כנראה הדים של הקרב האחרון לפני נסיגת הגרמנים. מאז ועד היום היא מאוד אוהבת לראות זיקוקי די-נור המסמלים אצלה את סיום המלחמה.
חיה עלתה ארצה בגיל 20 ומיד גויסה לנח"ל יחד עם הגרעין שלה, שם הכירה את מיכאל בעלה לעתיד. אחרי שעברו מהקיבוץ לבאר-שבע חיה לימדה בתיכון במשך 35 שנה ולאחר מכן בבית תרבות צרפת בעיר. ב-1988 הזוג פתח משרד לתרגומים הפעיל עד היום. היא בעלת תואר שני בשפה ובספרות צרפתית. למיכאל וחיה נולדה בת בשם יעל ובהמשך גם שלושה נכדים.
מזמן השתוקקה חיה לצייר אך לא העזה. עם יציאתה לפנסיה, הרגישה שזו ההזדמנות שלה והיא מצאה סדנת ציור בה החלה את צעדיה הראשונים, שלוו תחילה בהיסוסים רבים. עבורה, לצייר מאפשר להתנתק מהעולם החיצון, לשכוח מכל הצרות והעיסוקים היומיומיים, לעבור לעולם שכולו שקט ויצירה.
"הציור "פרידה מהמרפסת" מציג את מה שהייתי רואה מחלון הדירה שלנו בפריז, מהקומה הרביעית – רחוב ארוך שעלה לכיוון Montmartre. גרתי בפינה שנשקה ל-Grands Boulevards, השדרות הגדולות שחיברו בין בניין האופרה לכיכר הרפובליקה, מקום חי ותוסס." ההפגנות עברו משם וחיה זוכרת שעיניה דמעו מרימוני העשן שנזרקו לפיזורן, וזה מחזיר אותה לכאן ועכשיו. "חשוב שלקח השואה יובן לא רק לגבי העם היהודי וכי גזענות ושנאת האחר יוצרים עוד שנאה וגזענות ומוליכות לאלימות ורצח."

יהודית עלתה לארץ בשנת 1969 מצ'כוסלובקיה. אל מלאכת הסריגה, היא מספרת, נחשפה בגיל 8. "תראי, המלחמה נגמרה ב-1945, אני הייתי בת 8. צריך להתאושש קצת, פיזית ונפשית, ואז צריך לשחק, לא? וצעצועים לא כל כך היו בשוק אז עשיתי כל מיני משחקים לעצמי, תפרתי מסמרטוטים. היה לנו בבית הספר עבודות יד בזמנו, כבר ביסודי ואחר כך בחטיבה ובתיכון – למדנו סריגה, תפירה ורקמה". אל אותה הסריגה היא חזרה לפני כמה שנים. תחילה רקמות פשוטות, אחר כך דרך חוברת עבודה למדה להכין בובות מלבד, וכעת היא סורגת בובות בגדלים וצורות, דמויות מיוחדות וצבעוניות. "אני זוכרת את הצעצועים הראשונים שקיבלתי" מספרת יהודית, "הסתובבתי במנסרה והיה שם אחד מהעובדים, שעל מסור מסתובב שטוח חתך לי שולחן ושני כסאות", ובעודה מספרת העיניים שלה נפערות וקריאת התפעלות יוצאת מפיה. "זה היה אי שם ב-1947, זאת אומרת שהייתי בת 10".
המלחמה תפסה את המשפחה בפולין, עת הייתה יהודית בת שנתיים. "מה שאני זוכרת זה שתי תמונות מהבית, לא יותר מזה. אחר כך אני זוכרת שאמא החביאה אותנו, אותי ואת אחי, כל אחד במקום אחר והייתה מגיעה פה ושם לביקור. כל פעם העבירה אותנו למקום אחר. בסוף היא הבטיחה שהיא תבוא לקחת אותי וניסע לגור ביחד, אחי, היא ואני, והיא לא הגיעה. הפולני שהייתי אצלו לקח אותי והעביר אותי ברכבת בשבילי הרים ומסר אותי לקרובת משפחה. בלילה עם קרובת המשפחה הזו עברנו גבול בין פולין לסלובקיה. בסלובקיה היינו אמורים להמשיך להונגריה אבל עצרנו כי היה יום כיפור. בסלובקיה היו כמה יהודים, לא הרבה, שקיבלו אישור להישאר במקום שלהם כי הם היו חיוניים למאמץ מלחמתי – הסלובקים נלחמו עם הגרמנים, וביום כיפור, בחצר של בית הכנסת בזמן התפילות, הציגו אותי לאיזשהו זוג ולמחרת קרובת המשפחה שלי העבירה אותי אליהם ונשארתי אצלם, וזהו. הם ביקשו שאקרא להם אמא ואבא, ואני כבר הייתי רגילה לקרוא בכל מיני שמות. לימדו אותי שתי שפות ביחד, סלובקית והונגרית. המילים הראשונות שלי היו שולחן וכיסא".
יהודית עלתה ארצה עם בעלה ושני ילדים, ובארץ נולדה להם בת נוספת. הסריגה הפכה בשנים האחרונות לתחביב של יהודית בשעות הפנאי, אותו היא מטפחת גם בחוג הסריגה של 'עמך'. קבוצה נוספת של יהודית ב'עמך' היא קבוצת "ההונגרים", איתם היא נפגשת אחת לחודש – קבוצה משולבת של חברים וחברות מהונגריה, טרנסילבניה וסלובקיה, שנפגשים ונהנים ביחד, ואף חוגגים ימי הולדת משותפים לעיתים.

יפה אלגום, בת 88, יוצרת.
יפה, נולדה בבולגריה בשנת 1935 ועלתה לארץ בשנת 1944 ברכבת דרך תורכיה, סוריה ולבנון עד ראש הנקרה. השנה היא מבקשת להזכיר, שחלפו שמונים שנים מסיפור הצלת יהודי בולגריה במלחמת העולם השנייה. "עם ילדים לא דיברו ולא הסבירו. כשאני יצאתי משם ב44 הייתי בת תשע, אבל חשבתי כמו בת חמש. בעיר הולדתי הוציאו את היהודים שהם לא בני המקום ולא ממש הבנתי עד כמה מסביב הכל מפחיד. כשהייתי בכיתה א' חליתי בטיפוס סופני, אמא שלי התעקשה שלא אלך לבית חולים וכך ניצלתי. ההורים שלי היו מאוד גאים להיות בולגרים, זה היה המקום היחיד שלא שלחו את היהודים להורג בזכות הכנסייה, המלך ואנשים טובים."
45 שנים מחייה, חיה בוונצואלה לאחר שיצאה עם בעלה אפרים לשליחות ועבדה כמורה שעד היום תלמידיה זוכרים באהבה גדולה. "האמנות עבורי היא דרך הטבע", מספרת יפה, ואי אפשר לפספס זאת כשמביטים בכל פינה בביתה המלא ביצירותיה אלה המצוירות, רקומות, מפוסלות, בנויות מזכוכיות או מילים. את הציור שבחרה להציג בתערוכה ציירה במיוחד. קוראים ליצירה "רוח גדולה באה", יש לה תנועה של סערה, שני עצים ממש בלחץ, אחד אף זרק את העלים שלו. זה קשור לא לרגע של הציור, אלא למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו בארץ. אני מנסה לא להישאב למערבולת של חדשות, אבל אי אפשר להימנע מזה. אני מציירת בדרך כלל כדי לקשט אזור, קיר, בית, חדר. הפעם השתלב מצב הרוח העכשווי שקיים באוויר".
את תחילת דרכה הרשמית כציירת החלה באופן פתאומי למדי, בביקור של אפרים ושלה בבולגריה כשייעצה לבעל מלון מקומי לקשט את החדרים בתמונות. כשהשיב שאין לו תקציב עבור העניין, הפשילה שרוולים והציעה לנסות לסייע לו. מאז, עשרים פעמים כבר הספיקו לערוך שם ביקורים מצוירים וצבעיה של יפה יצרו למעלה מ- 300 ציורים במלונות שונים. בכל שיחה איתה, נדמה כי מכחול יוצא מלבה לקשט את החיים בצבעוניות בה היא רואה אותם ודרך האמנות מבהירה לנו מה חשוב באמת. "אני חושבת שאין גיל לשיתוף, אין גיל להרגשה של אנחנו באותו קרון ברכבת. זה מתבטא בציור".

יצחק נולד בשנת 1939 ברומניה. את האמנות, רואה יצחק בהכל. כל חייו עסק בעבודות מתכת ובתוכה יצר עולמות שלמים. "כל הזמן חשבתי איך אני יכול ליצור מחתיכת מתכת ישנה, משהו אחר יפה. בעבר אף יצרתי שולחן, ממנוע של רכב. האומנות עברה גם לבנים שלי".
בזמן המלחמה, יצחק היה ילד צעיר, אך בשיחותיו עם אחותו, הגדולה ממנו בשנה, עולים הזכרונות. "אני זוכר שעברנו ממקלט למקלט ברומניה, היו מרתפים בכל בית. היה לנו מרתף, שם היה היין, גלגלי הגבינה, תפוחי האדמה והירקות. חלונות המרתף היו חצאי עיגול שראו מהם את מדרכת הרחוב. אני זוכר את צעדי מגפי העור של הקצינים הנאצים. הסתתרנו במקלטים ועברנו ביניהם בכל פעם מחשש שנתגלה. סבתא שלי הייתה משותקת והיינו צריכים להעביר אותה ממקום למקום, היינו אמא, אחותי, סבא, סבתא ואני. אבא היה במחנה עבודה, שם התעסק באפייה."
כשנגמרה המלחמה היה יצחק בן שש. הוא זוכר את המצעדים של החיילים הרוסים, את תלבושותיהם ואת התקופה הקומוניסטית עד שעלה ארצה בשנת 1951 עם משפחתו. הוא מספר כי לא היה נהוג לדבר על השואה ועל הדברים שעברו וההתמקדות הייתה בשיקום החיים ובבניית המשפחה. והיא אכן נבנתה. את חגית אשתו מכנה "החצי השני" ולרוב נמצא אותם מבלים ביחד, זה לצד זו. לזוג שלושה ילדים ומשפחה מפוארת שבנו.
"את היצירה שבחרתי להציג בתערוכה התחלתי לבנות ממתכת ולאחר מכן עלה לי הרעיון לשים חרוזים וכך נוצר אשכול הענבים. את העלים לקחתי מבית של חבר, ייבשתי אותם והעברתי אותם לנייר, מהנייר העברתי אותם לפח נחושת וכך יצרתי את הצורה באופן מדויק. מאז לא הפסקתי ליצור". נדמה כי כמו בחייו, לאחר ילדותו בצל השואה, יודע תמיד יצחק להרכיב את הדברים ליצירה אופטימית ומעוררת השראה.

כשנכנסתי לרחוב של מיכאל וחיה, שכן שראה אותי מבולבלת ביקש לעזור לי להתמצא. "את מי את מחפשת?" שאל, ואני עניתי שאני מחפשת את מיכאל וחיה אדם. "מיכאל הכותב, המתרגם, בטח!" ענה השכן האדיב והביא אותי אל שער ביתם. מיכאל חיכה לי בידיים פרוסות והכניס אותי אל ביתם החמים, שאת קירותיו מעטרים ציורים רבים ויפים – אשר לאחר זמן מה גיליתי שהם כולם פרי יצירתה המופלאה של חיה. בבית הנעים הזה הכרתי סופר וציירת, שהאומנות ניכרת בכל פינה בביתם. "האמנות היא לנשמה" חיה אומרת, ואני מסכימה.
מיכאל אדם נולד בפריז, בירת צרפת, בחודש דצמבר 1939, בעלי אזרחות צרפתית. זמן קצר לאחר לידתו, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואיתה רדיפת היהודים בארצות אירופה והשמדתם. אביו גויס לצבא הצרפתי הרחק מביתו ונודע לו על הולדת בנו רק דרך מכתבים.
"אתה ילד בן ארבע", משיב מיכאל, "יש לך אחות קטנה, ולה שיער בהיר ויפה בצבע החיטה. אתה חי בבית חם בכפר, עם ארנבות בחצר, עם חתולים ותרנגולות, עם חברים טובים וכמו לכולם, גם עם מורה נחמדה. כולם אוהבים אותך. וביום לא בהיר אחד הכל הופך לסיוט: אסור לך להסתובב חופשי בחוץ ולשחק עם החברים שלך, ואתה בכלל לא מבין למה. לאחר מכן, בבוקר ארור וקודר אחר, באים חיילים גרמנים ועוזריהם המקומיים במדים ולוקחים אותך מהבית לבתי-סוהר, לפחות שלושה, ולאחר מכן למחנה, למין מקום צפוף, מלוכלך, אפל וקר, בלי אימא ובלי עצים, מקום אשר בו אתה רעב ואתה נורא מתגעגע לבית ולחברה הקטנה שלך, שלא תראה אותה עוד לעולם. גם לארנבות אתה מתגעגע. יום אחד, מעלימים לך את האחות: אין עוד חברים, אין עוד חתולים וגם לא שכנים – מי יודע לאן לקחו אותם! בסוף, שהוא רק התחלה, אתה חוזר לעולם ריק ואתה חולה, שבור, נפחד, בודד, אבוד, זרוק לתוך החיים שהם בשבילך יער אפל, עוין וקר".

שלוש אמהות היו לו ולכל אחת מקום בלבו. כשהחלו לעצור יהודים אמו הביולוגית החליטה להגן עליו על ידי זה שהעבירה אותו לבית של איכרים בחווה בצפון צרפת. שם שמרה עליו אישה בשם ססילה עד שבלילה אחד פרצו הקצינים את הדלת והעבירו אותו למחנה. שם לקחה אותו תחת חסותה אישה נוספת, שיקרא לה תמיד אמא השלישית. כיום יודע, שנספתה האמא השלישית באושוויץ ואיתה, בתה שהייתה לאחותו הקטנה שאת פניה, חיוכה ואהבתה לא ישכח לעולם. שם, במחנה הזה זוכר את פניה הבוכים של אימו הביולוגית רצים לקראתו ושם גם התאחדה איתו מחדש.

את כל השברים והכאב בחייו איחה מיכאל לתוך המילים. שבנו לו חיים כסופר, משורר ומתרגם.
מתוכן צמח ובנה בית ומשפחה, עם ילדים, נכדים ותלמידים שלומדים ממנו עוד ועוד. בפגישתי איתו הדהים אותי עד כמה מיכאל הוא אדם וכיצד שמו הולם את אנושיותו יוצאת הדופן ולבו הפתוח לכל. מתשוקתו הגדולה למילים, לחיים ולחתולים אנו יכולים ללמוד הרבה.

סיימון נולד בספטמבר, של שנת 1941 בצרפת, בשיאה של מלחמת העולם השנייה. חודש לאחר לידתו, אמו נפטרה. מאחר שאביו לא יכול היה לגדל אותו ואת כל אחיו ואחיותיו, סיימון נותר בידי המוסדות הצרפתיים אשר הכניסו אותו לבית תינוקות שם גדל עד גיל שש. הוא זוכר היטב את הפרידה מהמטפלת בגיל שש ביום בו הביאה אותו לבית היתומים שם חי עד גיל 18 יחד עם שתי אחיותיו. "כמה שידוע לי, אפילו יום אחד בחיי לא יצא לי לשבת בחיק המשפחה".

רק בגיל 20 גילה סיימון כי אמו הייתה יהודייה. עד ליום זה גדל כנוצרי לכל דבר. אחיו הגדול עזר לו לעלות לארץ בעזרת הסוכנות היהודית של ג'נבה מתוקף חוק השבות. מעט לפני עלייתו לארץ עבר ברית מילה. בישראל החל את חייו מחדש, לא היו לו בית או משפחה וסיימון מתאר את שנותיו הראשונות בארץ כתקופה קשה עם נדודים רבים בחיפוש אחר מקום שירגיש כמו בית. בהמשך, סיימון התגבר על הקשיים הרבים ופנה לקורס טבחות, מה שהפך למקצוע שלו יותר משישים שנים. את התמחותו כטבח עשה במלון דן בחיפה, שם הכיר את ברברה שתהפוך לאשתו עד עצם היום הזה. את בר המצווה שלו, חגג בגיל 75 בכותל המערבי בירושלים. בפנסיה התנדב בבית החולים סורוקה מעל 11 שנה במכון גסטרו, התנדב בצבא ובכלל בבאר שבע ידוע כמתנדב ומאכיל אנשים מחוסרי דיור.

לדעת סיימון, האמנות היא ביטוי של העולם החיצוני והפנימי של האדם. הוא גילה את האמנות במקרה, בדרכו לחוג אחר במועדון "עמך". סיימון בחר להציג בתערוכה את ציורו שבו ניתן לראות את מחנה ההשמדה אושוויץ ובשמיים מגדל דוד. לצד הציור שילב סיימון את תמונתה של נכדתו בביקורה באושוויץ לפני כשלוש שנים. מבחינתו מדובר בסגירת מעגל. "אני שרדתי את כל הסיפור הזה והנכדה שלי, בכל זאת ביקרה שם עם בית הספר. אנחנו פה. אני כאן. המסר הוא שחלילה לא נחזור לזה. שלא יקרה שוב דבר כזה. העצב והאנשים האלה שהיו שם וחלמו על ירושלים ומתו עם עוד המון חלומות שהיו להם. הדורות הבאים צריכים לזכור שהדבר הזה קרה ויצאנו ממנו וכי עלינו להמשיך הלאה".

"אמא סיפרה שהם רק ישנים", גלגל אל אוזניי פאול, את מה שאמרה לו אמו, כשצעד לצדה בגטו בהונגריה, בעודם חולפים על פני ערימת גופות שרועות זו על זו בקצה השני של המדרכה.
את צעדיו שם, כמו את צעדיו הראשונים בעולם, התחיל פאול בגטו, בשנת 1943.
הוא נולד לתוך מלחמת העולם השנייה, על ברכי השואה, האח הקטן במשפחה חרדית, אחרי אחות בכורה ועוד שני אחים, שיחד עם הוריהם הצליחו להחזיק בחיים ולשרוד. אביו ואחיו נשלחו למחנה העבודה ואמו ההרה הסתתרה יחד עם אחותו ואיתו בעליית גג בבית משפחה שחסה עליהם.
את סיפור האנשים הדוממים על מדרכות הגטו מתאר פאול כזיכרון היחיד שנותר עמו מתקופת השואה, אך נדמה שהיא מצויה בכל אחד מחלקי חייו. "אני ציירתי איך בעיני נראית השואה של יהודי אירופה. בצורה שתראה את כל הזוויות וכל ההתרחשויות, חמש שנות כיבוש גרמני ושואת היהודים באירופה. איך שאני ראיתי בעיני, רציתי להביע את זה בציור. היה לי חשוב שיראו, אבל הכי חשוב היה בשבילי להוציא את הרגשות שלי, איך הרגשתי את האסון הזה שקרה לעם היהודי. הציור היה לי כמו פסיכולוג. ציור אחד, שלדעתי הוא מביע את הכל."
האמנות תמיד הייתה חלק ממה שהוא, "כל חיי ציירתי, גם אחותי ציירה. יש לי דוד בפריז שהיה צייר, ילדי מציירים. זה עובר מאחד לשני הנושא הזה של הציור. ילדי בוגר בצלאל, הבת שלי בוגרת בית ספר לאומנויות בתל אביב, כולם גרפיקאים. אומנות בשבילי זה להראות בתמונה איך אני רואה את העולם. פרחים, הרים, שדות, בני אדם."
את הציור זנח מעט לאחר מות אשתו. "התחתנתי עם אישה מרוקאית ב1964 וזה היה זכייה בפרס הראשון במפעל הפיס. היינו ביחד 50 שנה עד שהיא נפטרה. כשזוג מתחתנים הזוג מתאחד מחדש, הצלע חוזרת לגוף. כשאחד מהם מת, או האישה או הבעל, מפסידים חלק מהגוף. חלק ממך הלך."
בתוך כל הכאב, אור ענק וג'ינג'י שזורח מפאול, מוקף תמיד באנשים שרוצים בקרבתו, לשמוע את דבריו החכמים שמתערבבים בעשן סיגריה ובהומור ששייך רק לו.

ראיסה נולדה בשנת 1938, בעיר קטנה בשם טירספול, בברית המועצות. ראיסה ומשפחתה עברו לקישינב, אך עם הגעת הנאצים למולדובה, ברחו למרכז אסיה. המלחמה פרצה ב41' כשהייתה ילדה צעירה, אך מזכרונה היא מספרת; "המלחמה פרצה כשהיינו בקישינב, לכן ברחנו משם למרכז אסיה, מה שהיה אז ברית המועצות. הייתי ילדה קטנה, אני לא זוכרת הרבה, בעיקר מזכרונות וסיפורים של אמא שלי. אני בעצמי לא הבנתי הכל, אבל היה קשה, מאוד קשה. הפסדתי הרבה בגלל המלחמה וגם אחרי המלחמה. אני חושבת שאם זו הייתה תקופה אחרת, אולי הייתי מתחילה לצייר בגיל צעיר ואולי היה לי מקצוע אחר וחיים אחרים. אבל מה שקרה קרה. אולי בגלל זה כל האמנות באה אלי בזמן הפנסיה".

בתום המלחמה בשנת 1944, חזרו ראיסה ומשפחתה לקישינב. את חייה הבוגרים העבירה בקישינב, שם סיימה לימודי רפואה, הכירה את בעלה, שלום, ושם נולדה בתם. "למדתי רפואה בקישינב ואחרי כמה שנים עברנו למוסקבה ב67'. חיינו במוסקבה עד שעלינו לארץ בשנת 1991. חמש שנים גרנו בערד ולאחר מכן עברנו לבאר שבע, עד היום".

ראיסה החלה לצייר לפני כשמונה שנים. עם יציאתה לפנסיה, החלה לעסוק בתחומי אמנות רבים ומגוונים. "כשהפכתי לפנסיונרית, פתאום היה לי זמן פנוי, אז חיפשתי משהו מעניין. קודם כל התחלתי עם אריגה ואח"כ עסקתי בקרמיקה. אך בסוף התחלתי לצייר, זה תפס אותי, אני נהנית מאוד לצייר ובאופן כללי מאומנות. נהנתי מכל הדברים האלו, זה עשה לי טוב לנשמה והוסיף לי צבע וטעם לחיים. האמנות בשבילי זה מקום להציג מחשבות. בזמן שאני מציירת, אני לא חושבת על כל הבעיות, אני רק בתוך העבודה, זה נותן תחושה טובה ועוזר לי מאוד. בזמן שארגתי, הייתי חולה וזה עזר לי מאוד לעבור את המחלה. אני זוכרת שארגתי וחשבתי, כמה טוב שאני יכולה לא לחשוב ולא לדאוג פשוט לעשות את ולהעביר את הזמן בצורה נעימה ומעניינת". בציורה, מספרת ראיסה, שציירה שתי בחורות מנגנות. את ציורה היא בחרה כיוון שאהבה את עבודתה.

"בכל זאת, זכיתי כמה שאפשר. יש לי בת אחת, שתי נכדות ושישה נינים. הנכדה שלי ושלושה מילדיה גרים בבאר שבע, אנחנו בקשר הדוק. הנכדה השנייה שלי גרה באילת עם שלושה ילדים. המשפחה שלי הם החיים שלי".

רימה נולדה בעיר חרקוב שבאוקראינה, בשנת 1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתקרבות הנצאים לעיר, נאלצו היא ומשפחתה לברוח לעיר קזן, שם התגוררה דודתה. "הייתי בת שלוש, ואחי היה בן 9 וככה עם מזוודה אחת, פשוט ברחנו. ברחנו דרך קרונות להובלת בקר, שבקרון אחד נכנסו המון אנשים. אבא, שלחם בצבא האדום, נפצע במלחמה. קיבלנו הודעה שהוא בבית חולים צבאי בעיר טשקנט באוזבקיסטן והחלטנו לנסוע אליו. לקח לנו חודשיים להגיע לשם. אבא יצא מבית החולים אחרי כחצי שנה, אך עדיין היה עם קביים. לכיתה א' הלכתי בטשקנט בשנת 45', ואחרי ארבע שנים, חזרנו לחרקוב".

בציורה, ציירה רימה את עיר הולדתה חרקוב, לאחר פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, בשנת 2022. "ראיתי תמונות של עיר הולדתי, הרוסה לגמרי מכל הפיצוצים והושפעתי מזה מאוד. לכן ציירתי את הציור הזה, חשבתי שבחיים לא אראה עוד פעם מלחמה, כמו זו שעברתי בילדותי. זה הציף המון תחושות מהעבר. נזכרתי, שירדנו מהגן אל המקלט מתחת לבית והמדרגות היו הרוסות לגמרי. המטפלת שלנו החזיקה נר קטן, כל הילדים בכו והחזיקו אחד את השני כי היה מאוד קר. אז עכשיו, אני חושבת על הילדים שם, שנמצאים באותו מצב ואולי אף במצב יותר גרוע, של סכנת חיים. לכן בחרתי בתמונה זו, כיוון שהיא מתחברת לתקופה ולנושא השואה. אני מקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב, ושאף אחד לא יצטרך לחוות מלחמה".

רימה עלתה לארץ בשנת 1992, בבגרותה, מאוד אהבה ציורים ומוזיאונים, אך מעולם ידה לא אחזה במכחול. "תמיד חשבתי שצייר זה בן אדם בעל כישרון ועילוי, אדם מהשמיים שיודע להראות תחושות, בשבילי זה תמיד היה סוד. בכיתות הראשונות, שמלמדים ילדים לצייר, לא היה לנו אפילו נייר בשביל לכתוב, אז על לצייר בכלל לא חשבנו. אח"כ, למרות כל הקשיים, גדלתי, ולמדתי, אני מהנדסת במקצועי, עבדתי ולא היה לי זמן לחשוב על זה. עברנו מירושלים לבאר שבע בגלל סיבות משפחתיות ועזבתי את עבודתי שם".

בעקבות טרגדיה משפחתית, פנתה רימה אל הציור שחשף בפניה עולם חדש ועזר לה להתמודד. "קיבלתי תמיכה מעמך, שכללה ריפוי בעיסוק וציור, כך בפעם הראשונה, שנכנסתי לחוג ציור נפעמתי מכל הציורים. זה היה החלום שלי כל כך הרבה שנים לדעת לצייר ככה. הייתי בת 75 וככה התחלתי. הצבעים והצורות, הכניסו לי אור חדש בחיים, אני נחשפתי לעולם אחר. הבנתי שעם המכחולים והצבע, אני יכולה לצייר כל העולה בדמיוני. אני כל הזמן אומרת תודה לשמיים על המתנה הזו. כיום יש לי שני ילדים ושני נכדים. נכדה אחת כבר נשואה. הכי חשוב לי, שיהיו כולם בריאים".

נולדתי בלז'נסק בשנת 1933, וגדלתי בקטוביץ' (Katowice) שבפולין. כשפרצה המלחמה, בהיותי בת-5, התחלנו במסע הבריחה. יצאנו מבית סבי וסבתי בלז'נסק וברחנו בכרכרות לפשמישל (Przemyśl). המצב שם היה גרוע - לסבי גזרו את הזקן ואנחנו גורשנו לגטו. באקציה הראשונה נלקחנו ע"י הגרמנים לנקודת-האיסוף, האומשלאגפלאץ (Umschlagplatz). לדודתי היתה מאפייה בגטו ששרתה גם את הנאצים ולכן זכתה למעמד מיוחד. כששמעה שנתפסנו, הגיעה לאומשלאגפלאץ כדי לחלץ את ילדי המשפחה בכך שהצהירה שכולנו ילדיה. אולם אמי, בדרכה לאקציה, תפסה אותי ואת אחי ואמרה: 'איפה שאני הולכת שילדיי יבואו אתי'. סבתי ראתה זאת, דחפה אותנו מהידיים של אמי לידי דודתי, וכך ניצלנו. מאז לא ראיתי עוד את אמי, סבתי, סבי ודודותיי. כולם נשלחו למחנות המוות ונספו. גם אחי הקטן, איז'ו, לא שרד את המשך המלחמה.
לאחר האקציה איבדנו את ביתנו ועברנו להתגורר במאפיה של דודתי. אבי, שהיה אדם חסון, ניצל בזכות כך מהאקציה ונלקח לעבודות כפייה, והיה יוצא בכל יום בשיירה לעבוד מחוץ לגטו. יום אחד, הגיע אבי והבריח אותי ואת בת-דודתי בשיירה מחוץ לגטו. שם, חיכו לנו זוג גויים שהבריחו אותנו באישון לילה למסתור בביתה של גויה בצ'סטוחובה (Czestochowa). אולם, נחשפנו והיה צריך להעלים אותנו. מאותו הרגע, בת-דודתי הוחבאה במרתף ואני, שהייתי בעלת מראה ארי, נשלחתי לגור אצל אחיה של הגויה בכפר תחת זהות בדויה כנוצרייה. בשלב מסוים, נורה האח ונהרג, ואני נשלחתי למשפחה אחרת שלא היתה מודעת ליהדותי. בימים הראשונים שם התייחסו אלי כאורחת, אך משלא באו לקחת אותי השתנה יחסם. בניגוד ליחס הטוב שקבלתי בבית האח, המשפחה החדשה התייחסה אלי רע מאוד והעבידה אותי. נאלצתי לגור בגורן, ובחורף ישנתי ברפת עם הפרות. באחד הימים אף איימו עלי שייכרתו את ראשי בגרזן בטענה שאני יהודייה. צעקתי שאני לא יהודייה ולא הנחתי להם לפגוע בי. מאז, התחלתי לישון על הבטן עם יד על האף, מפחד שיזהו שאני יהודייה. אחרי התקרית הזו, חזרתי לביתה של הגויה בצ'סטוחובה, שם נדהמו לראותי, ונשארתי לגור שם עד תום המלחמה. כשנגמרה המלחמה, פגשתי שם את בת-דודתי שיצאה מהמסתור במרתף. בינתיים, בנה של הגויה חזר מהמלחמה וכשגילה שאמו מחזיקה יהודיות, איים להרוג אותה. הגויה נאלצה למצוא לנו מקום חלופי, וכך נשלחנו לבית-ילדים של הבונד. יום אחד הגיעה לבית-הילדים משלחת מישראל, וספרתי להם על דודי שזכרתי שחי בפלשתינה. בעקבות כך, פורסמה בעיתון תמונה שלי ושל בת-דודתי עם פרטינו במטרה לאתר אותו. הדוד מצא את המודעה ויצר אתנו קשר, וכך ב-1949 עליתי על האוניה 'תאודור הרצל' והפלגתי ארצה.
האונייה עגנה בנמל חיפה, נשלחתי למחנה עלייה ומשם דודי הגיע לאסוף אותי לביתו בחיפה. רשמו אותי לביה״ס החקלאי בנהלל, ולאחר מכן נשלחתי להתיישבות בקיבוץ צור מעון, שהייתי ממקימיו, ומשם לקיבוץ מבקיעים. בארץ הכרתי את בעלי, וב-28.8.1952 התחתנתי ועברנו לגור ביפו ואחר-כך בתל-אביב. נרשמתי לקורס לאיפור טלוויזיה ותיאטרון. אני מאוד אוהבת תיאטרון והרגשתי שיש לי את הכישורים הדרושים. ואכן, התקבלתי לעבוד כמאפרת בתיאטרון הבימה ובהמשך בתיאטרון הקאמרי, שם זכיתי לעבוד במשך 43 שנים - עבודה שספקה לי הנאה רבה. במהלך השנים נולדו לי שני בנים, אילן ויאיר, וכיום יש לי חמישה נכדים, שלוש נינות ונין, ואני גאה שלמרות כל מה שעברתי בחיים הקמתי משפחה לתפארת.

נולדתי בפלובדיב בבולגריה בשנת 1929. אמי היתה עקרת בית ואבי עבד בעסקי העורות וגם היה מכין ומוכר גבינה בולגרית. היתה לי משפחה גדולה מאוד, וכולם היו מגיעים אלנו לשתות קפה ולאכול. אמי היתה בשלנית מצוינת ואני עזרתי לה במטבח. כשהנאצים הגיעו לפלובדיב התחלנו לחיות בגטו. הותר לנו לצאת מהבתים למשך שעתיים ביום, וגם אז אסרו עלינו להגיע לרחובות הראשיים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב וסבלנו מרדיפות. אבי נשלח לעבודות כפייה בפסי-הרכבת בעיר איחטימן (Ihtiman), כ-90 ק"מ מפלובדיב. נשארנו עם אמי, שהייתה עקרת בית, וחיינו בעוני וכך נאלצנו להיתמך ע"י דודיי. יום אחד תוכננה בגטו אקציה. ב-03:00 לפנות בוקר הגענו לביה"ס היהודי, לשם נאספו היהודים לפני השילוח לאושוויץ. למזלנו, בעקבות לחצים מצד אנשי פרלמנט וכמורה בולגריים על המלך, הגיעה פקודת הביטול ושוחררנו. לאחר המקרה, אחי אמר לאמי שאינו מוכן להגיע לאושוויץ. הוא היה חבר בתנועת בית"ר, אידיאליסט, ועלה ארצה לפני כל המשפחה.
בזמן המלחמה למדתי בבית-הספר הבולגרי, אך הייתי היהודייה היחידה שם וגורשתי לבית-הספר היהודי. כשבגרתי, אמי רצתה שאלמד לבשל ולתפור בגימנסיה מקצועית, אבל זה לא היה בשבילי. היכולות שלי התגלו, המורה המליץ לעבור לגימנסיה ריאלית וכך עשיתי. למדתי להיות אחות בהכשרת הצלב האדום ואפילו קבלתי תעודת הצטיינות. היה לי באותה התקופה חבר סטודנט לרפואה, וגם אני רציתי לעסוק בתחום.
אחרי המלחמה מצבה של משפחתי השתפר. אבי שב מעבודות הכפייה, חזר לעסקי העורות והתחיל להצליח. אנשי הצבא הרוסים שהגיעו לשחרר את העיר היו הלקוחות שלו. הוא היה עושה להם מגפיים ומעילים מעור, והם שלמו לו בגבינות קשקבל ובשקי קמח. נהיינו עשירים באוכל, ואמי היתה מחלקת ליהודים קמח וגבינה. בינתיים סיימתי את לימודיי ועשיתי סטאז' כאחות מחלקת ילדים בבית-חולים. אהבתי את המקצוע.
מצבנו בבולגריה אחרי המלחמה אמנם היה מצוין, אבל הורי התגעגעו לאחי ורצו לעלות ארצה בעקבותיו. יום אחד, כשהייתי בעבודה, הגיעה אמי במונית לקחת אותי. הורי כבר סדרו עבורי את כל המסמכים הדרושים לעלייה, ללא ידיעתי. לא רציתי ללכת ובכיתי נורא, רציתי להישאר עם החבר שהיה לי, אבל עזבתי הכל אפילו מבלי שהספקתי להיפרד ממנו. עליתי על המונית, סדרתי תיק והצטרפתי לעליה של הילדים מפלובדיב לישראל. עלינו ארצה ב-1948 על האוניה 'אביוניה'. כשהגענו לנמל חיפה, נשאלתי: "לאן את רוצה – לקיבוץ או לצבא?" ואני עניתי: "בשבילי לא טוריה ולא פרות, אני אלך לצבא!" וכך גויסתי לצבא. אחי, שעלה ארבע שנים לפנינו, הצטרף לקיבוץ קבוצת שילר והתגייס ללח"י. במהלך שירותו, נתפס ע"י הבריטים, נשלח לבית-הסוהר בעכו והיה מועמד להוצאה-להורג, אך למרבה המזל קבל חנינה כעבור שנתיים.
בארץ התגוררה משפחתי ביפו ואני עבדתי כאחות בבית-החולים דג'אני, שם טפלתי בפצועי מלחמה במצבים קשים מאוד. בדיעבד נודע לי שגם דוד בעלי, שהכרתי מאוחר יותר, היה מאושפז שם באותה התקופה, אחרי שאבד את מאור עיניו כשלחם באצ"ל בקרב לכיבוש יפו. הוא היה עיוור, נכה מלחמה, אבל לי זה לא הפריע. הורי לא רצו שאתחתן אתו אבל נלחמתי בהם, ואהבתי אותו בדיוק כמו שהוא. התחתנו בבית הועד בתל-אביב. מנחם בגין, שהיה חבר קרוב שלו מהאצ"ל, הוזמן לחתונה. עברנו להתגורר בשכונת מעוז אביב בתל-אביב ונולדו לנו שני ילדים, חנן ושי. בגין היה הסנדק של בננו הבכור, חנן.
אני מאוד נהנית ממוסיקה, מתיאטרון ומאופרה וגם אוהבת לשיר ולעמוד על במה. נכדי הוא מוסיקאי וזכיתי להציג אותו במופעיו בטלוויזיה ועל במות ברחבי הארץ. במהלך חיי הייתי חברה בהסתדרות האחיות ופעילה מאוד בועד הפועל, בועדים השונים של האחיות ובאספות. גם היום, שנים רבות אחרי שיצאתי לפנסיה וסיימתי את עבודתי כאחות קופת-חולים כללית, אני ממשיכה להתנדב ומגיעה אחת לשבוע לעבוד כאחות במרפאה. הנתינה עושה טוב לאדם.