ראיסה נולדה בשנת 1938, בעיר קטנה בשם טירספול, בברית המועצות. ראיסה ומשפחתה עברו לקישינב, אך עם הגעת הנאצים למולדובה, ברחו למרכז אסיה. המלחמה פרצה ב41' כשהייתה ילדה צעירה, אך מזכרונה היא מספרת; "המלחמה פרצה כשהיינו בקישינב, לכן ברחנו משם למרכז אסיה, מה שהיה אז ברית המועצות. הייתי ילדה קטנה, אני לא זוכרת הרבה, בעיקר מזכרונות וסיפורים של אמא שלי. אני בעצמי לא הבנתי הכל, אבל היה קשה, מאוד קשה. הפסדתי הרבה בגלל המלחמה וגם אחרי המלחמה. אני חושבת שאם זו הייתה תקופה אחרת, אולי הייתי מתחילה לצייר בגיל צעיר ואולי היה לי מקצוע אחר וחיים אחרים. אבל מה שקרה קרה. אולי בגלל זה כל האמנות באה אלי בזמן הפנסיה".

בתום המלחמה בשנת 1944, חזרו ראיסה ומשפחתה לקישינב. את חייה הבוגרים העבירה בקישינב, שם סיימה לימודי רפואה, הכירה את בעלה, שלום, ושם נולדה בתם. "למדתי רפואה בקישינב ואחרי כמה שנים עברנו למוסקבה ב67'. חיינו במוסקבה עד שעלינו לארץ בשנת 1991. חמש שנים גרנו בערד ולאחר מכן עברנו לבאר שבע, עד היום".

ראיסה החלה לצייר לפני כשמונה שנים. עם יציאתה לפנסיה, החלה לעסוק בתחומי אמנות רבים ומגוונים. "כשהפכתי לפנסיונרית, פתאום היה לי זמן פנוי, אז חיפשתי משהו מעניין. קודם כל התחלתי עם אריגה ואח"כ עסקתי בקרמיקה. אך בסוף התחלתי לצייר, זה תפס אותי, אני נהנית מאוד לצייר ובאופן כללי מאומנות. נהנתי מכל הדברים האלו, זה עשה לי טוב לנשמה והוסיף לי צבע וטעם לחיים. האמנות בשבילי זה מקום להציג מחשבות. בזמן שאני מציירת, אני לא חושבת על כל הבעיות, אני רק בתוך העבודה, זה נותן תחושה טובה ועוזר לי מאוד. בזמן שארגתי, הייתי חולה וזה עזר לי מאוד לעבור את המחלה. אני זוכרת שארגתי וחשבתי, כמה טוב שאני יכולה לא לחשוב ולא לדאוג פשוט לעשות את ולהעביר את הזמן בצורה נעימה ומעניינת". בציורה, מספרת ראיסה, שציירה שתי בחורות מנגנות. את ציורה היא בחרה כיוון שאהבה את עבודתה.

"בכל זאת, זכיתי כמה שאפשר. יש לי בת אחת, שתי נכדות ושישה נינים. הנכדה שלי ושלושה מילדיה גרים בבאר שבע, אנחנו בקשר הדוק. הנכדה השנייה שלי גרה באילת עם שלושה ילדים. המשפחה שלי הם החיים שלי".