אילנה נולדה בשנת 1929 ברומניה, באזור שבמהלך שנות המלחמה סופח להונגריה. "כשהגיעו ההונגרים התחילו הבעיות עם היהודים. היה לנו מגן דוד צהוב ולא נתנו לנו להיכנס יותר לבית ספר רגיל אז למדנו בבית ספר יהודי. פתאום הילדים האחרים ראו בנו זרים, ראו את הטלאי והסתכלו עלינו אחרת, בעוינות. כיוון שגרנו על הגבול, הם חשבו שכל היהודים מרגלים אז מיד אמרו לכל היהודים לעזוב. עברנו לעיר טרגו מורש ובשנת 44' לקחו אותנו לאושוויץ. היינו שם שנה, ביום האחרון של המלחמה בתשיעי למאי, השתחררנו מאושוויץ. חזרנו משם עם יותר כאב ופחות משפחה".

המלחמה לא הסתיימה שם, גם כשאנשים מסביב ניסו להשביע את מכאוביהם, התפשטה מחלת הטיפוס ולכן אילנה ואמה נאלצו לחכות שישה שבועות נוספים בתוך המחנה. כשלבסוף שוחררו, הדרך חזרה הביתה, גם כן לא האירה פנים. "אחרי אושוויץ חזרתי לעיר שלי, אך הקומוניזם לא היה יותר טוב. היה גרוע מאוד, פשוט לכולם. היינו צריכים לחזור הביתה, אז עלינו על רכבת, היה כל כך צפוף שנאלצנו לעמוד בין שני הקרונות, זה היה נורא. ככה לאט לאט הגענו הביתה. כשחזרנו, אני ואמא שלי פגשנו את אבא שלי".

בשנת 1949, הכירה אילנה את בעלה ויחד עם שתי בנותיהם, עלו לישראל בשנת 1972. כיום, יש לאילנה שני נכדים וארבעה נינים. בחייה טיילה ברחבי העולם, משם לקחה השראה רבה לציורייה. "הייתי באפריקה, בקנייה, ראיתי את האמהות ומשם הגיעה לי ההשראה לציור. אהבתי לראות ולצייר אמא וילד. רציתי להראות שבכל המדינות, כולן בסוף אמהות וילדים. בכל מדינה האמא נוהגת קצת אחרת, חלק מחזיקות על הגב, חלק על הבטן. הרשים אותי מאוד שהאפריקאיות מחזיקות את הילד על הגב, כי ככה הידיים פנויות, הן עובדות ככה בשדה. לעומת האירופאים שלא. יש לי 11 ציורים כאלו, של אימהות שונות מצבעים ומקומות שונים. אני בחרתי בה, כי אני מאוד אוהבת את האמא והילד, במיוחד את הילד. טוב להיות אמא."

האמנות היא חלק מהדרך שעושה אילנה בעולם, לוקחת את הדברים שנגעו בה במיוחד, ומתרגמת חוויות לציור על הדף בדיוק רב. "לאמנות צריך קצת כישרון ותשעים אחוז עבודה, המון עבודה. צריך לעבוד קשה. אני אהבתי ציור מילדות. לא הייתי ציירת גדולה אך אהבתי לצייר. אני אוהבת לצייר טבע בצבעי מים, בהמשך ציירתי ציורי נוף ופנים בצבעי שמן"