הקדמה
אנחנו במיזם The Autographers פועלים לחבר את הקהילה למורשת הייחודית שלה – דרך מיזמים קהילתיים שמעניקים הד לסיפורי חיים בטקסט ובצילום. פנו אלינו מארכיון הגאווה - של אוניברסיטת תל אביב והאגודה למען הלהט"ב, ומפרויקט גילה להעצמה טרנסית, ליצור יחד פרויקט משותף. הרגשנו שזו זכות לקחת חלק בתיעוד של קולות שנאבקו לאורך שנים כדי להישמע – ולתת עדות למאבקה של הקהילה למען שוויון וקבלה.
לאורך פעילותינו ברחבי הארץ שמענו סיפורים של ותיקים וותיקות, שדיברו על תחושות זרות ועל זהויות שלא קיבלו לגיטימציה. תמיד היו כאלה שנאלצו להיאבק כדי לחיות חיים של חופש, של כבוד, של שוויון. הנרטיב הזה עולה גם מהתערוכה הזו – אך הפעם הוא מסופר דרך עדשה אחרת, בגוף ראשון, בקול רם.
תערוכת טרנס AGE מביאה עשרה סיפורי חיים של נשים טרנסיות בישראל. חלקן חיו כאן בתקופות שבהן המילה "טרנסית" עוד לא הייתה קיימת. חלקן באו מרקעים שונים – דתות, ערים, קהילות – אבל לכולן היה דבר אחד משותף: הפעולה. הבחירה לא רק להיות – אלא גם לפעול, לתרום, להוביל שינוי.
בעת הצילומים חלק מהמתועדות הביאו חפץ שמסמל את סיפור חייהן. התרגשנו במיוחד לראות את נינה הלוי נושאת שני דגלים – דגל הקהילה הטרנסית, ודגל להשבת החטופים. שני המאבקים שהיא נושאת בגאון מבטאים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר – לחיים, לביטחון, לזהות – ומעלים פרספקטיבה עמוקה על מי אנחנו רוצים להיות כחברה.
ביום הצילומים ההתרגשות הייתה רבה. כל אחת שנעמדה מול המצלמה וסיפרה את סיפורה נגעה בליבנו.
אנחנו מקווים ומקוות שתערוכה זו תיגע גם בכם ובכן.
בברכה לימי ביטחון ושלום,
קרן-אור רוזנבאום
מייסדת The Autographers
תודה לשותפות שלנו
טרנס אייג' | פרופ' איריס רחמימוב
טרנסיות וטרנסים חיו במדינת ישראל מאז ראשיתה, ואפילו לפני הקמתה, גם אם הזדהו באמצעות מונחים אחרים. קרל באר שעשה מעבר מגדרי בברלין בשנת 1906 עלה לארץ בשנת 1938 והתגורר בבת ים עד לפטירתו בשנת 1956. הפנייה הרשמית הראשונה לניתוח לאשרור מגדר נעשתה על ידי רנה נתן בשנת 1953, והקהילה הראשונה של נערות טרנסיות החלה להתקבץ על הטיילת בתל אביב בראשית שנות השישים, כעשור לפני הקמתה של האגודה למען הלהט"ב.
לקהילה הטרנסית יש עבר. הוא מתועד בכתבות עיתונאיות רבות מספור, באוצר המילים בעברית ובפנים האקספרסיביות של ותיקי וותיקות הקהילה. כבני האדם כולנו צועדים לכאורה באותו מסלול חיים: לידה, ילדות, התבגרות, התמקצעות, משפחה, הזדקנות ומוות. ולמרות שכולנו נולדים.ות בנקודה כלשהי בזמן ולכולנו ממתין המוות, הרי בפועל מסלולי החיים שלנו חורגים כמעט תמיד מהמסלול המצופה. רובנו מוסיפים ומוסיפות תחנות בדרך, וחלקנו מוותרים – מרצון או מהכרח – על תחנות מקובלות. תקופת הילדות של אחדים יכולה להסתיים כהרף עין, וכאבי ההתבגרות יכולים להימשך שנים רבות. רבים ורבות יחליפו את המקצוע כמה פעמים במהלך החיים, ואחרים יחוו מספר מסגרות משפחתיות שונות.
הקהילה הטרנסית חווה את מהלך הזמן באופן ייחודי. חברי הקהילה יכולים לעבור ילדות והתבגרות במגדר אחד, וגיל התבגרות נוסף במגדר אחר, לפעמים ממש באמצע החיים. ניסיון החיים שלנו נמדד בגיל הכרונולוגי וגם בזמן שחלף מאז המעבר המגדרי. אשה טרנסית בת ארבעים יכולה להיות אשת מקצוע מפולפלת וגם תינוקת שעושה את צעדיה הראשונים בעולם. גבר טרנס בן שלושים יכול להעביר הרצאות מבוקשות על חיים טרנסג'נדרים מרתקים, אך גם רק להתחיל את לימודיו המקצועיים.
תערוכה זו מוקדשת לטרנסים וטרנסיות מבוגרים.ות: אלה שכבר שנים רבות מהווים חלק מהקהילה, ואלה שהצטרפו אליה כאנשים מבוגרים. הקהילה הטרנסג'נדרית היא רב דורית גם מבחינת הגיל הכרונולוגי וגם מבחינת הוותק בקהילה. עשר הדמויות המוצגות כאן בתערוכה הגיעו ממקומות שונים בחברה הישראלית, וחוו בהכרח מסע מגדרי שונה. מסען כלל התמודדויות דומות ושונות, בחירות דומות ושונות, והחלטות דומות ושונות. הקהילה הטרנסית מהווה רקמה עשירה וצבעונית של החוויה הישראלית על כל מרכיביה. אצלנו חווים התחדשות והשתנות בכל הגילאים, וגם מבוגרים מסמלים את העתיד.
*פרופ׳ איריס רחמימוב היא פרופסור חבר להיסטוריה מודרנית של מרכז ומזרח אירופה בחוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראשת החוג להיסטוריה כללית. תחומי מחקרה הם ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה, של אוסטריה-הונגריה, של מחנות שבי ומחנות מעצר של אזרחים במאה העשרים. היא מתמחה גם בהיסטוריה מגדרית ובהיסטוריה להט״בית.
