"אני חברת מועצה הראשונה מקרב הקהילה הטרנסית בארץ"

צילום: קרן אור רוזנבאום

אני שילה ויינברג, בת 66, תושבת קריית טבעון, אמא לשחר ולעמית וסבתא לרומי בת השלוש. אחרי שנים רבות של הוראה, חינוך וניהול, מצאתי את עצמי פונה לכיוונים חדשים של עשייה ציבורית ויצירה. כיום אני חברת המועצה הראשונה מקרב הקהילה הטרנסית בטבעון – ויש שיאמרו שגם בארץ – ואני מחזיקה את תיק הקהילה הגאה. אני פעילה בעמותות ופורומים ארציים לקידום זכויות להט"ב, ומקדישה את חיי לשינוי חברתי עמוק ושוויוני יותר.

המסע שלי אל עצמי החל בילדות, כשכבר בגיל שבע ידעתי שמשהו עמוק לא תואם בין הגוף שלי לבין מה שהרגשתי. בלי שפה, בלי דמויות לחיקוי, רק תחושת זרות ובדידות עמוקה. עברו עשורים עד שהעזתי לצאת מהארון, לספר לבני משפחתי, ולחיות את האמת שלי בגלוי. חייתי חיים שלמים בזהות שגויה, עד שהגוף והנפש כבר לא יכלו לשאת את הסתירה. מאז, עברתי תהליך התאמה מגדרית שלם, עם כאב, אובדן, וגם הרבה מאוד תקווה. הספר שלי, "אתחול", שיצא לאור ב-2021, מספר את הסיפור הזה בדיוק.

כמשוררת, כפעילה וכאישה, אני מאמינה שלכל אחת ואחד מגיעה הזכות להיות הם עצמם – באומץ, בכנות, ובאהבה. כשאתם חיים על פי רצון של אחרים, אתם חיים את החיים של אחרים. הנאמנות לעצמכם היא הדבר החשוב ביותר.
אני מאמינה בכוח של קהילה ובחשיבות של סולידריות בין חבריה. אני שואפת לעולם שבו כל אדם יוכל להתקיים באופן שנכון לו, בלי לשלם על כך מחיר. אני מאושרת וגאה להיות מי שאני, ומקווה שכל אחת ואחד ימצאו את האומץ להיות נאמנים לעצמם.
אני כותבת שירה מתוך המקומות הכי חשופים, מתוך כאב אישי שהפך למצפן מוסרי. בעיניי, שירה היא דרך לגעת בלבבות, לשנות תודעה, ובימים אלה הוצאתי ספר שירים שני בשם "כעת".
העולם יהיה מקום טוב יותר כשנדע להקשיב באמת, לראות באמת, ולתת מקום לאחרוּת – לא כחריגה, אלא כחלק מהשלם.


אינני רוצה עוד מילים – שילה ויינברג

אֵינֶנִּי רוֹצָה עוֹד מִלִּים.
אֲנִי רוֹצָה אֶת הַסַּכִּין הֲכִי חַדָּה בְּשׁוּק הַבָּשָׂר,
שֶׁתַּחְתֹּךְ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁחוֹתְכִים אֶת חֶלְקֵי הַבָּקָר.
לְלֹא כָּל רֶגֶשׁ, לְלֹא כָּל הִתְחַשְּׁבוּת.

וְאַחַר כָּךְ תַּרְכִּיב אוֹתִי מֵחָדָשׁ כְּצוֹרֵף הַנּוֹגֵעַ
בְּשָׁעוֹן שֶׁגַּלְגַּלֵּי לִבּוֹ הִפְסִיקוּ לָנוּעַ בַּזְּמַן.

הַרְכֵּב אוֹתִי
חֵלֶק אַחַר חֵלֶק
כָּךְ שֶׁשִּׁנֵּי הַזְּמַן יְתַקְתְּקוּ כַּעֲקֵבִים הַנּוֹקְשִׁים
עַל רִצְפַּת הַחַיִּים.

אִם צָרִיךְ לִתְפֹּר, עֲשֵׂה זֹאת בְּחוּט הָעוֹר.
רְקֹם עַל גּוּפִי חֲלוֹמוֹת
כְּדֵי שֶׁאַפְסִיק לְהִתְעַרְטֵל מוּל מַרְאַת הַסּוֹדוֹת
שֶׁהָיְתָה בְּתוֹכִי כָּל הַשָּׁנִים.

בִּמְקוֹם מִלִּים. כָּךְ,
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת,

לַעֲמֹד מוּל עַצְמִי וְלָדַעַת שֶׁאֲנִי וְגוּפִי
צוֹעֲדִים תַּחַת צֵל אֶחָד.

אפריל 2018