כדי לחיות באושר צריך המון אהבה

בתיה סמוביץ, היא אחת הנשים המדהימות ביותר שפגשתי. היא נולדה עם אח תאום בשנת 1933 ברומניה, וגדלה בבית עם 8 נפשות - בית שמלא באהבה. אביה היה בעל מכולת שכונתית ואמה עבדה כקופאית במכולת המשפחתית. כילדה חוותה את מלחמת העולם השנייה אך בזכות המשטר שהיה ברומניה לא נשלחו למחנות השמדה. בשנת 1946 ארבעת אחיה עלו ארצה ובתיה שביקשה ללכת בדרכם ביקשה את אישור הוריה. אביה ששם את המשפחה מעל לכל השיב לה: "איפה שהילדים שלנו נמצאים, שם גם אנחנו״, וכך בתיה עלתה לישראל עם אחיה התאום והוריה בשנת 1950.
אל יקנעם הגיעה עם אהוב ליבה, יצחק (איזו), לאחר שהשניים התחתנו בשנת 1958, ובשנת 1963 פתחו מרפדיה שהפכה לשם דבר בעיר. שם בין בדי ריפוד לסיפורי בדים, בנו את חייהם. "באותה תקופה אנשים לא זרקו ריהוט אלא ריפדו אותו, היום זה כבר מקצוע שהולך ונעלם", היא מספרת. הם הביאו יחד שני ילדים וזכו מהם לשני נכדים ונינה. בשנת 1990 לאחר שבעלה נפטר, רצתה לסגור את המרפדייה שלהם אך "בני אמר לי למצוא עובדים חדשים שיכנסו וימלאו את מקומו, וכך קרה. המרפדיה עבדה עד 2003".
במהלך חייה בתיה התנדבה בכל הזדמנות, ועד היום מעבירה את רוב ימי השבוע במגוון במקומות שונים, כמו: נעמ"ת - תנועת הנשים הגדולה בישראל, תנועת ויצ"ו, המוסד לביטוח לאומי ועמותת "'גיל אור" ממנה זכתה לאור הוקרה בו נרשם: ״אישה מדהימה המוכנה בכל רגע ושעה להתייצב, נוכחותך בחדר האומנויות מורגשת וקשה להפעיל בלעדייך״. הרוח ההתנדבותית של בתיה מעוררת השראה עצומה בעיניי, הרצון לתת מעצמך על מנת שיהיה יותר טוב, ולעשות זאת ממקום של נתינה טהורה.
"כדי לחיות באושר עם אנשים צריך המון אהבה, הבנה, סבלנות ויכולת לסלוח", היא משיבה לי על שאלתי למסר שלה לדור הצעיר. "כדי להיות מאושר צריך לבחור לחיות, למרות כל הקשיים וכל האבדות ולעשות דברים שעושים לנו טוב". לאורך כל פגישתנו בעודי שומעת את סיפור חייה, הרגשתי כאילו קרני אור יוצאים ממנה. בתיה היא דוגמה ליופי פנימי שמקרין החוצה וגורם לכל אשר יראה אותה - לחייך.