
יוסף גרינפרס
ילדות בצל מלחמה

כתיבה: מיכאל טומרקין ולילך זמיר
הוא היה ילד, לא הכול אפשר לזכור מאז. זיכרונות ראשוניים, רסיסים שננעצו בלב הילדותי, שורטים את התמימות הנאיבית של ילדות בצל מלחמה. יוסף גרינפרס נולד בשנת 1937. את פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא לא זוכר, אבל חורף 42 'שצבע את לנינגרד בשחור וכאב, נצרב בו. העיר שחוותה מצור ארוך בן למעלה משנתיים, שינתה את פניה ודברים ברורים מאליהם נמוגו לאיטם כשמזון החל להיות מחולק ומדוד לפי קצבאות. "זה היה החורף הקשה ביותר בחיי", הוא נזכר. לנינגרד הייתה עיר קפואה ורעבה, מנותקת מהעולם. החורף הביא אל לנינגרד בשורה: ימת הלדוגה קפאה וניתן היה לברוח דרכה אל וכך יוסף ומשפחתו היו בין הבורחים. נתונים בסכנת טביעה, הם יצאו סוף סוף מהמצור המאיים.
בתום המלחמה יוסף חזר ללימודים ומספר כי "השכלה הייתה דבר חשוב מאוד עבורנו". בשנת 1960 סיים את לימודיו באוניברסיטת לנינגרד בפקולטה להנדסה מכנית קרבית. עד שנת 2005 ובמשך 45 שנה עבד בממשלה, במשרד הנדסת מכונות כללית של רוסיה, אליו אף הייתה כפופה טכנולוגיית הטילים. שנה לאחר יציאתו לפנסיה, בשנת 2006 הגשים חלום כשעלה לישראל והגיע ליקנעם יחד עם אשתו, לנה ושני ילדיהם מהם זכו לארבעה נכדים. "כולם גרים ביקנעם", הוא מספר בגאווה.
יוסף מכהן כיושב ראש קהילת הווטרנים ביקנעם זו השנה החמישית. מדי שבוע נפגשים במועדון תושבי העיר, כולם וטרנים וניצולי מצור לנינגרד. "אנחנו מדברים על הנושאים השונים על מנת שלא נרגיש בודדים ונשתף בזיכרונות הקשים שאנו חולקים", הוא מסביר. ביקנעם קיים מוזיאון המציג את ההיסטוריה של כל תושב העיר אשר היה במלחמת העולם השנייה, ושם מועברות סדנאות וביקורים לתלמידים וחיילי צה"ל. "פעמים רבות הוזמנתי לספר בפניהם את סיפור חיי. עבורי זו שליחות להעביר מניסיון חיי לדור הצעיר ולהנציח את הגבורה והכבוד היהודיים בתקופה חשוכה".
