זילפה שמואל
"בבית הזה הבאתי חיים"
כתיבה: ג'ינאן שרוף חלבי
"כבר 70 שנה אני גרה באותו הבית", כך מספרת זילפה שמואל בעודנו נכנסים לסלון המזמין בביתה. את קירותיו מעטרות עשרות תמונות המנציחות רגעים מאושרים מחייה ביקנעם. "המשפחה זה הגאווה שלי, ויקנעם זה הבית", היא מספרת. אנו יוצאים לחצר ביתה בה נטועים עצי פרי ונשקף הנוף הטבעי של תל יקנעם, ונדמה כי המראות האלו מזכירים לה נשכחות.
זילפה נולדה בשנת 1933 בעיראק, ובשנת 1951 עלתה לישראל עם הוריה ואחיה, בטיסה ישירה לישראל. "תמיד חלמנו על ישראל", היא נזכרת. ליקנעם הגיעה בשנת 1953 כשהיא בחודש התשיעי להריונה עם בעלה יוסף ושלושה ילדים, "הגענו עם טנדר ומזוודה, והמתנו בחזית הבית לקבל את המפתח לכניסה. בעוד אני ממתינה בחוץ התחילו לי הצירים, וילדתי את בני, אורי, בחוץ בחצר על האדמה. השכנות מסביב הגיעו לעזור ליילד את התינוק", היא נזכרת. לימים בנה, אורי, גם הוא נטע את שורשיו כאן ביקנעם ואף מקדיש מזמנו לטובת הקהילה כממלא מקום ראש העיר.
זילפה ובעלה פתחו את בית הקפה הראשון ביקנעם וכשהגיעו העולים החדשים ממרוקו ורומניה בשנות ה-60' הפכו אותו למינימרקט הראשון ביקנעם, "לאנשים לא תמיד היה כסף אז היינו עוזרים להם ומוכרים להם בהקפה, ככה רושמים בצד וגם מוותרים, ותמיד מגלים הבנה סבלנות ונדיבות", היא מספרת, "דאגנו אחד לשני". במקביל עבדה כטבחית בסולתם, במשך 41 שנה והכשירה המון צעירות שהגיעו ללא רקע לעבודת המטבח. הבישולים שלה זכו למחמאות רבות, ולא סתם העובדים היו אומרים: "אם זילפה לא נמצאת - האוכל לא טעים".
"הבית שלנו היה תמיד בית פתוח ומארח. אני מבשלת אוכל ביתי מכל הלב", היא מספרת, "וזה מורגש". לא רק עובדי המפעל נהנו מכישרונה במטבח, אלא גם משפחתה המורחבת: שבעת ילדיה, 22 נכדיה ו-48 ניניה, שעד היום מקיפים אותה באהבה. "המשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיי", היא מסכמת בחיוך.