"אם אני יכול, כל אחד יכול"

חלון לשכתו של סימון אלפסי משקיף על יקנעם כולה. הוא מביט בה ונזכר בימים כשהכול כאן רק התחיל ואיך יד הגורל משכה אותו להגיע הנה עם ייעוד: להפריח את השממה.
המסע של סימון התחיל במרוקו. בגיל 13 חיפש לעבוד בבית דפוס ובעל הבית הכשיר אותו כשם היה בנו. אחרי שלוש שנים כבר ניהל מחלקה בבית הדפוס, כשתחתיו אנשים מבוגרים ממנו בהרבה. כשמעסיקו עלה לישראל, הוא כתב לו: "אני גר 22 קילומטר מחיפה" והסעיר את דמיונו. "ארץ ישראל הייתה בשבילי כמו גן עדן, אבל המסע אליה היה קשה", הוא נזכר. המכשול הראשון היה רישום המשפחה לעלייה בלתי לגאלית לארץ שהותנה בראש משפחה שידאג לפרנסתם, לאחר שאביו היה מעורב בתאונת דרכים. "תבוא עוד שנתיים," אמרו לסימון בן השש עשרה. המכשול לא עצרו בעדו ובמתח גדול הגיע אל מנהל האוכלוסין שבקזבלנקה, ושם סיפר שהוריו טעו בתאריך הלידה שלו, ולמעשה הוא בן 21 וחצי. הפקיד תיקן את התאריך והגיש לסימון את פנקס המשפחה. "כשהגיע המועד, יצאנו בחשאיות מעיר לעיר, כמו ביציאת מצרים".
בישראל הודיע סימון לפקיד הסוכנות בנחישות מדהימה: "אני רוצה לגור 22 קילומטר מחיפה". כשהפקיד נואש מלשכנע את הנער העקשן, הוא בא עם מפה ואמר: "זאת חיפה ופה זה 22 קילומטר ממנה. הנה המונית". סימון היה מאושר, אבל נחרד כשהמונית הגיעה לשומקום. "הייתה מעברה שהתחילו להעביר את יושביה לבניינים הראשונים. הגעתי ולא רציתי לרדת מהמונית, חשבתי לעצמי 'מה זה, אני בא למדבר?'. ככה התחיל הרומן שלי עם יקנעם, מקום שאפילו את שמו לא ידעתי".
באותו 'מדבר' מצא סימון את מעסיקו הקודם מבית הדפוס, אשר במכתבו עודד אותו להגיע הנה ולמעשה מצא גם את גורלו. במקביל לעבודה בבית דפוס בחיפה, החל לעסק ביזמויות: הקים תזמורת ועמד בראשה כאמרגן, וכשהחלו לבנות קולנוע ביקנעם, ראה במקלט פוטנציאל שאיש לא זיהה. "לקחתי חבר ואמרתי לו: בוא נקים פה דיסקוטק". את התיקרה כיסו באריזות ביצים צבועות באדום, המנורות היו בקבוקי אלכוהול ריקים וחביות שרכש בחיפה נצבעו והפכו לשולחנות. סימון יצר יש מאין, והמועדון היה לשם דבר.
כישוריו הטבעיים הפכו אותו לפעיל חברתי. "באותה קלטתי את העולים החדשים ועזרתי להם", הוא מסביר, וכך הצטרף סימון להתאחדות. הוא חווה טלטלה נוספת בעקבות פציעה במלחמת יום כיפור וגם לאחריה התאושש לאחר שיקום ארוך. "לא חיכיתי שיתנו לי משהו, פעלתי בעצמי", הוא נזכר. בשנת 1989 נבחר לתפקיד ראש מועצת יקנעם בפעם הראשונה ולאורך כל פעילותו ניסה להעניק הזדמנויות לדור הצעיר בעירו, להן לא זכה בעצמו. "אם אני יכול כל אחד יכול", הוא מסביר. לצידו עמדה אשתו אורית (אורייט) איתה הקים משפחה שנטעה את שורשיה בעיר.
סימון פיתח את יקנעם בכל מישור, העלה את רמת החיים בעיר ולא לחינם זוכה לאהבת תושביו עד היום. בזכות יצירתיות ויכולת להגשים חזון, התעלה מעל כל קושי. נראה שהאנרגיות המדהימות והנחישות שליוו אותו מקזבלנקה עדיין ממשיכות לפעום ולהזרים חיים אל לב העשייה הציבורית שלו, העיר יקנעם, או אם תרצו, 22 קילומטר מחיפה.