לחיות את החיים במלואם

הוריו של דני לרנר, ברוך והדסה, נלחמו על החופש שלהם ברוח עוז ובמאבק עיקש, לאורך כל מלחמת העולם השנייה. הם הצטרפו למחתרת בשנת 1941 כדי לפעול נגד הגרמנים, והיו כמצפן שכיוון את דני לחיות את החיים במלואם ולאהוב אותם, על אף הטרגדיות שפקדו אותו במלחמה ובחייו בישראל, פעם אחר פעם.
אביו, ברוך, היה יליד רומניה, והכיר את הדסה אמו, ילידת פולין, בשנת 1938 עת היו בפריז. כשצרפת הכריזה מלחמה על בריטניה, הוריו של דני התנדבו לארגון קומוניסטי כדי ללחום כנגד הגרמנים. אביו ברוך הצטרף לצד הלוחם אך כשנפצע, שב לפריז בפברואר של שנת 1940. כשהגרמנים פלשו לפריז, הוריו של דני שהיו חלק מקבוצה שנמלטה לדרום צרפת, הוכנסו למחנה הריכוז "גורס״ בהוראת ממשלת צרפת, שם נולד בנם הבכור, פול-אליה. המשפחה הועברה למחנה אחר, בותנאי המחנה היו קשיים מנשוא, ופול-אליה לא שרד ונפטר. בטולוז, הזוג נעזר במחתרת הקומוניסטית לשוב לפריז, והשניים הצטרפו למחתרת הקומוניסטית, וברוך מונה לתפקיד פיקודי בכיר בפלוגה היהודית שהורכבה במרביתה מיוצאי פולין ועוד שני חברי מחתרת רומניים.
הנאצים והצרפתים משתפי הפעולה רדפו בשיטתיות אחר לוחמי המחתרת בפריז ורבים נעצרו ונשלחו למחנות המוות. כך למשל במרץ 1943 נתפסו כ-70 נערים ונערות יהודים-קומוניסטים ונשלחו לאושוויץ. רק מעטים חזרו משם. בשלהי יוני באותה שנה, ברוך, הדסה ודני נעצרו גם הם על ידי הבולשת הצרפתית. ב- 30 ביוני 1943, האם, הדסה, החליטה להציל את חייו של דני ונאלצה לחתום על כתב ויתור על זכויותיה עליו. הרשויות נהגו לשלוח את הילדים שננטשו לבית יתומים וחלקם מצאו עצמם באושוויץ. עם זאת, פיליפ פטי, חבר של ברוך והדסה מארגוני המחתרות, שאינו יהודי, שמע מהשוטרים על מעצר הזוג ובזכות הקשרים שהיו לו עם אחד השוטרים, דני נמסר לידיו. בצעד מסכן חיים פיליפ הכניס את דניאל לתרמיל הגב שלו, וסחב אותו על גבו עד לכפר קטן ליד ליון. פיליפ מסר את דני לידי זוג יהודי צעיר, הרמן ושרה "דוניה" מילריס, אצלם גדל עד לסוף המלחמה.
באותם ימים אביו של דני, ברוך, הובל לחקירה שנוהלה ע"י הצרפתים וסירב לשתף פעולה ולהסגיר את חבריו. בתום החקירה נמסר לידי הנאצים והוצא להורג בהיותו בן 28 בלבד. הדסה אימו, נשלחה לאושוויץ, שם היא שימשה כאחות רפואית בבלוק 10, בלוק הניסויים, ושרדה במשך שנתיים את התופת במחנה ואף את צעדת המוות. בעודם מסתתרים, דני זכה לחוות בריחה לעולם אחר בזכות דוניה, שתמיד שוחחה איתו בקול של תקווה, אך אמרה: "אל תקרא לי אמא. אמא שלך תחזור". בתום המלחמה, הדסה חזרה לפריז, והתאחדה סוף סוף עם בנה דני. בהתרגשות רבה, דני ואמו עלו לארץ ישראל בנובמבר 1948. בהגיעם אמו שאלה בנמל, ״איפה מתנדבים למלחמה?״. בישראל עבדה כמורה ב״גבעת עליה״ ומורה לצרפתית בגימנסיה. "אמי לימדה אותי על ישראליות ואהבת הארץ", הוא מספר.
דני הקים משפחה ונישא לרוני בשנת 1968, ויחד הביאו בת, יעל, ובן, ברוך, שנקרא על שם סבו, וזכו לנכדה, הדס. האובדן פגש בו שוב, כאשר בשנת 2002, בנו ברוך ז״ל,נרצח בפיגוע בבית הקפה הירושלמי ״קפה מומנט״. בן 28 היה במותו. אף כי הכאב מלווה אותו מאז, הוא שומר על רוחו האופטימית ומסיים במסר: "עם ישראל חי בארצו, ברוך יהיה".