חיים בסימן זיכרון

משה לַמְפֵּרט נולד בשנת 1938 בצרפת וגדל בעיר בלפור שבחבל אלזס. כשהיה בן ארבע, משטרת צרפת תחת שלטונו של וישי נכנסה לביתו ולקחה את אימו, איטה. ״קשה לי להגיד את זה אבל אין לי ברירה,״ הוא כואב את הפער שבין המילים היבשות לבין המציאות האכזרית, ״אמא הגיעה לאושוויץ ב־14 ביולי 1942, ונרצחה שלושה ימים אחר כך, ב־17 ביולי. היות ואין לי מצבה לאמא, הכנתי לה מצבה מאבנים״, את המצבה הוא שומר בביתו יחד עם קופסת זיכרון ובה אבנים לזכר אביו ואימו ונר זיכרון. אביו, יצחק, היה חייל צרפתי ונפל בשבי בגרמניה. משה ואחותו הגדולה רינה הועברו לבית יתומים ושהו שם מספר חודשים, עד שיום אחד אישה שלא הכירו לקחה אותם לביתה בכפר, שם העבירו האחים את שנות המלחמה. ״אחותי הייתה שפחה בתוך הבית, ואני הייתי עבד״, מספר משה, ״ישנתי באסם על חבילת קש ואכלתי מרק עם תולעים. אין לי זיכרון טוב משם, רק דברים רעים״. משנודע לאחים מקום הימצאו של אביהם, הם החלו להחליף עימו מכתבים. ״כשאבא השתחרר מהשבי, אחרי שהיה איתנו כמה ימים בכפר, הוא נסע לבלפור לראות אם נשאר משהו מהבית שלנו״. אבל הבית היה נעול בשעווה, וכשהצליח יצחק להשיג את האישורים הדרושים כדי לפרוץ אותו, הוא מצא עצמו נכנס לתוך בית ריק. רק ארבעת הקירות עוד עמדו במקומם, כל היתר – כמו מעולם לא היה.
אביו רצה לעלות לארץ כבר כשחזר מהשבי, אבל רק בשנת 1949 הפליגה האונייה ״עצמאות״ מצרפת לארץ ישראל, ובין אלפי הנוסעים היו גם משה, אביו ואחותו. ב־9 במאי 1949 הגיעה האונייה לנמל חיפה, ובעוד אביו ואחותו רינה שוכנו במחנה העולים ״שער העלייה״, משה נלקח למוסד לילדים בכפר סבא, ומשם הועבר לקטמון, לחוות הנוער הציוני. כשגדל עבר לגור עם אביו בחולון, ובגיל 14 החל משה לעבוד כשוליית נגר בנגרייה בתל־אביב. עד שהתגייס לצבא ימיו התחלקו בין עיסוק בנגרות ביום, ולימודים בתיכון בערב.
״התגייסתי לגדוד 890 בצנחנים כשהייתי בן 17 וארבעה חודשים. עד היום אני זוכר את המספר האישי שלי. השתתפתי במבצע קדש בשירות סדיר, ובשירות מילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור״, הוא משתף. גם לאחר הצבא המשיך משה לעסוק במיומנות שרכש בנעוריו, אבל בגלל תאונת עבודה נאלץ להחליף מקצוע, ובשנת 1962 החל לעבוד בעיתון ״דבר״ בחיפה, שם הוא גם הכיר את מי שהיום היא אשתו מזה כשישים שנה. בשנת 85 התמנה למנהל סניף ״דבר״ ברחובות, ועבר עם משפחתו לנס ציונה.
בגיל 83, בדעת צלולה ועם זיכרון שנחקקו בו תלאות, נדודים ותאריכים מדויקים, משה מקפיד לתת עדות בהזדמנויות שונות, בין היתר בבתי הספר ״בן־צבי״ ו״הדר״. כשהילדים כותבים לו מכתבי ברכה הוא דואג לכתוב להם בחזרה, לכל ילד וילד בנפרד. בביתו הוא שומר את כל המכתבים שנשלחו אליו, לצד הטלאי הצהוב משנות המלחמה, והוא קורא לזכור ולא לשכוח ״את מה שעשה עמלק הנאצי לעם ישראל״.