Wavy Abstract Background

אסתר צוקר

הייתי ילדה קטנה שרעבה כל הזמן

1.png

כתיבה: אילן ליזרוביץ

צילום: איתי ליפשיץ

אסתר צוקר יושבת היום בגיל 80 בביתה בנס ציונה, אליו עברה השנה והיא ממש מאושרת. לא חסר לה פה כלום. בטח בהשוואה למה שהיה לה, או בעצם לא היה לה בילדותה באוקראינה ואחר כך בפולין. אסתר נולדה ב-1941 לתוך מלחמת העולם השנייה, וסבלה מחרפת רעב בכל ילדותה: "לא היה לי לחם, לא היה לי מה לאכול. היה לי אח קטן שנפטר שם במלחמה מרעב. אמא שלי, זיכרונה לברכה, עבדה אצל הנוצרים בשתילה של תפוחי אדמה וירקות. הם נתנו לה איזה תשלום ובזה הצליחה לקנות רק קליפות של תפוחי אדמה. מזה היא בישלה לנו מרק, אבל לא היה לחם, לא היה מה לאכול, הייתי ילדה קטנה. הילדות שלי הייתה מאוד קשה. לא היו מסגרות חינוכיות כמו גן, ופשוט סבלתי" מספרת אסתר.
הרעב והעוני היו מאוד קשים עבור אסתר ומשפחתה. אביה עבד בפסי הרכבת ללא שכר, רק כדי לקבל מידע מאנשים ולשמוע חדשות על התקדמות הגרמנים. הנאצים התקדמו בקצב בלי שאף אחד יכל לעצור אותם ובמהרה הגיעו לאוקראינה למקום בו התגוררו אסתר ומשפחתה. עם כניסת הגרמנים, אסתר ומשפחתה הצליחו לברוח לרוסיה וכך ניצלו חייהם, אבל גורל המשפחה המורחבת של אסתר היה רע ומר: "כל המשפחה המורחבת שלנו נשארה בפולין ואף אחד לצערי לא שרד. הגרמנים פשוט חיסלו את כולם".
ב-1957 עולה המשפחה ארצה." "איך שירדנו מהאונייה בחיפה שלחו אותנו לקריית גת, שם למדנו עברית באולפן. אני זוכרת שגם למדנו שם הרבה מאוד שירים בעברית", משחזרת אסתר וממשיכה: "נתנו לנו שם לאכול שתי ארוחות: בוקר וצהריים ובשבילנו, שסבלנו בעבר כל כך מהרעב, זה היה ממש טוב. לאבא שלי נתנו לעבוד 12 יום בחודש כדי שיוכל להביא מעט פרנסה הביתה. אמא לא עבדה וניהלה את הבית בפחון בו גרנו שבע נפשות בפחון: ההורים שלי, אני וארבע אחיותיי הקטנות. בפחון היו דברים שקיבלנו מהסוכנות כמו מיטות, ומעט אביזרים לבית ובגדים. בקיץ היה חם גיהינום ובחורף נכנסו לנו מי הגשם לפחון. השירותים היו בחוץ. לא היה לנו קל אבל לאט לאט התקדמנו".
בעלה של אסתר נפטר כשהיה בן 56, לפני כשלושים שנה, והיא נמצאת כעת עם שתי בנותיה, ששת נכדיה ושני ניניה. יש לה מסר להעביר: "אני מאושרת שאנחנו הגענו לישראל אחרי שנים שהגשנו בקשות ומכתבים. כשכבר קיבלנו את האישור היינו צריכים לחתום שלא נחזור אף פעם לפולין. פה יכולנו ללמוד, ובחלוף השנים התקדמנו, קיבלנו בית אחר, והיו לנו חיים חדשים. אני אומרת לכל היהודים ולנוער בכל מקום – רק תבואו למדינת ישראל, כאן, איך שלא יהיה, גם עם כל המלחמות, זו הארץ שלנו ופה הכי טוב".

אכלנו מרק מקליפות של תפוחי אדמה. לא היה לחם וכל הזמן היינו רעבים

אסתר צוקר

 
Gold logo.png