Wavy Abstract Background

יהודית שוש

הטלאי הצהוב נשאר אצלה עד היום

1.png

כתיבה: אילן ליזרוביץ

צילום: ניסים סלם

76 שנים חלפו מתום מלחמת העולם השנייה, אך נדמה שיהודית שוש, ילידת 1927, עדיין חיה את הימים האפלים ההם. היא התחבאה בצפיפות עם 35 אנשים עד שנלקחו למחנות, צעדה מאות קילומטרים בקור המקפיא ואיבדה את רוב משפחתה, וכיום יש לה מסר חשוב להעביר לדור הבא.
יהודית שוש גדלה בבודפשט, עיר הבירה של הונגריה, שם החלו פרעות ביהודים בעוצמה ובמהירות רבה: "אייכמן היה המפקד של הונגריה מטעם הנאצים, והוא שלח את כל היהודים לאושוויץ חוץ מתושבי בודפשט. הוא החזיק אותנו כמו בני ערובה, אבל בסוף שלח גם אותנו לשם. גם לפני כן החיים לא היו כאן קלים. לקחו לנו את הרדיו כדי שלא נדע מה קורה בחוץ במלחמה, וליהודים היה מותר להסתובב ברחובות במשך שעתיים ביום אך ורק עם טלאי צהוב. ביום בהיר אחד לקחו את כולם למחנות כפייה - תחילה את הגברים, ואחר כך גם את הנשים. הייתי אז רק בת 16 ולקחו אותי ואת אחותי התאומה יחד עם סבי בן ה-77, שנראה לי אז מאוד זקן. את אבא שלי שלחו לעבודת פרך במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, והוא שלח לנו גלויות שהעברתי בהמשך ליד ושם. אייכמן פרסם מודעות שבהן הודיע כי על כל היהודים לפנות את בתיהם תוך 48 שעות, כדי שיהיה מקום מגורים לנוצרים שבתיהם הופצצו על ידי בנות הברית", היא מספרת. ״עזבנו את בית אמי, ומצאנו בית של בת דודה שלי, שם כבר גרה דודה שלי. התגוררנו 35 איש בצפיפות עד שנלקחנו למחנות. באותה התקופה הרעב היה גדול ובלתי נסבל. אני ואחותי עטפנו את הנעליים שלנו שהתפרקו בשל השלג, בחתיכות נייר עיתון, וכך צעדנו מאות קילומטרים לעבר אוסטריה. פתאום קרה לנו נס, כשבחור עם אופנוע עבר באזור, והתברר שהוא יהודי ציוני. הוא הביא לכולנו תעודות שוויצריות מזויפות במטרה להציל אותנו, כי זו מדינה ניטרלית. בתעודה כוניתי פרנק יוליה. הגרמנים עלו על הזיוף, והיכו אותנו מכות קשות. אותי היכו במוט ברזל בראש. בסוף חזרנו לגטו בבודפשט, שחלק מהבתים בו נבנו מחדש".
ליד הטלאי הצהוב יהודית מחזיקה בתמונה של משפחתה המורחבת, ממנה לא נשאר אף אחד. "אבי, אמי, סבי ואחותי חזרנו לביתנו בגטו, לאחר שכל האחים והדודים שלי נרצחו באכזריות. חיפשנו זהב שאבא שלי החביא מתחת לבלטות הבית, אך לא מצאנו אותו. התחלנו לעבוד בבית ספר שהפך לבית חולים, ומשם היינו מפנות כל יום אלפי גופות של אנשים שמתו מדיזנטריה, תמורת צלחת מרק ליום. היה מי שהוריד את הנעליים מהמתים ולקח לעצמו כדי שתהיה לו הגנה מהקור העז והשלג. בהמשך ההונגרים ביקשו מתנדבים לעבודות, בתמורה לאוכל. רציתי ללכת, אבל במזל סבא שלי אמר לי לא ללכת, כי כל מי שהלך לשם נורה על שפת נהר הדנובה של בודפשט. כך הושמדו 20 אלף יהודים".
לאחר המלחמה יהודית עלתה לישראל והתיישבה בנס ציונה. "כשסיפרתי בבית הספר בו למדו נכדי את סיפורי, ניגשו אלי כמה ילדים ואמרו: 'פעם הערצנו את סופרמן, אבל אחרי ששמענו מה עברתם, אתם עכשיו הגיבורים שלי'. זה מאוד ריגש אותנו ונתן לנו כח להמשיך", יהודית משתפת. יש לה גם מסר, ״תאהבו את הארץ ותעריכו את הכוח שיש לנו להתנגד לכל מי שמנסה לפגוע בנו. האמונה היא בכוחנו ולא באלוהים, אני לא יודעת היכן הוא היה בשואה״, היא מסכמת.

האמונה היא בכוחנו ולא באלוהים, אני לא יודעת היכן הוא היה בשואה

יהודית שוש

 
Gold logo.png