"" אמא שלי לא הסכימה לעזוב. לבסוף לקחו אותנו בכוח"
גם שנים אחרי המלחמה לא צמח דשא בבלארוס" 

אסיה רוזנבלית (1934) הייתה רק בת שש וחצי כאשר החל המצור הכבד של הנאצים על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. למרות שחלפו עשרות שנים, היא לא שוכחת את מה שארע בעיר בכלל ובעיקר בביתה: "הגרמנים הפציצו את העיר ואחת הפצצות פגעה בביתנו, חדרה את המקלט ונתקעה באדמה. היא הייתה עלולה להתפוצץ בכל רגע ולכן לא ניתן היה לגור בבית, אבל אמא שלי לא הסכימה לעזוב. לבסוף לקחו אותנו משם בכוח, והעלו אותנו לאוטובוס שלקח אותנו דרך אגמי לדוגה. הגרמנים התקדמו במהירות אחרינו, ואז העבירו אותנו למשאיות בקר יחד עם הפרות לקויבישה, אבל גם לשם הגרמנים הגיעו. לבסוף העבירו אותנו לקזחסטן", נזכרת אסיה.

גם משפחתו של בעלה, ניקולאי קופלביץ, נפגעה קשות מהמצור על לנינגרד: "הוא היה רק בן 9.5. היו לו ארבעה אחים ואחיות וכולם נרצחו. או מתו. חלק מהמשפחה נסעו לדאצ'ה (וילת קיץ), אבל הגרמנים כבשו גם את המקום הזה. הם הציתו את הבית שנשרף על כל יושביו: הסבתא, הדודה, אחיו והאחות הקטנה". גם גורלם של אחיו ואחותו הגדולים, היה רע ומר: "אחותו הגדולה הלכה להביא מים מהנהר, כי צינורות המים קפאו והביוב לא עבד בזמן מצור לנינגרד. כל אחד שיצא מן הבית היה צריך לכתוב על הבגד את שמו, אבל היא מיהרה ויצאה עם מעיל בלי פרטי זיהוי. השלג היה כבד והיא קפאה למוות. בהיעדר סימני זיהוי לא ידעו מי היא וקברו אותה בקבר אחים. הם לא מצאו את מקום קבורתה ובכל פעם שמו זרי פרחים על קבר אחר", מספרת אסיה בעצב.


אחיו הגדול של בעלה נשלח באמצע התיכון להגן על מבצר ברסט, היכן שנחתם הסכם אי הלוחמה עם הגרמנים הידוע בשם הסכם ברסט- ליטובסק, הסכם שהגרמנים הפרו ופלשו לאחריו לברה"מ. "בחודש הראשון של המלחמה הוא כתב שבמוצב הגבול הזה יש רק 5 כדורים חלודים ושתי קופסאות של מחסניות. לאחר מכן החלה הצנזורה על מכתבי החיילים, כאשר כל מכתב נפתח ונבדק, כדי שהאנשים בעורף לא יבינו שהצבא האדום חלש ומפוחד". בתחילת קרב ההגנה על מבצר ברסט נפצע האח, החלים, נפצע שוב ונשלח להחלים בבלארוס. כשהתאושש נשלח להילחם גם שם. "הוא סיפר שאפילו שלוש שנים אחרי המלחמה, בגלל הירי וההפצצות במקום, לא צמח דשא בבלארוס", אומרת אסיה.

בשנת 1944, לאחר שהמצור הוסר, משפחתה של אסיה ללנינגרד, אך מצאה את ביתה הרוס, מה שאילץ אותם לגור בבית זר יחד עם עוד משפחה נוספת. רק וילון הפריד ביניהם, אבל למרות זאת היו מאושרים: "אני זוכרת שראיתי מהמרפסת חיילים הולכים עם זרי פרחים. הייתה אוירה של ניצחון. אנשים הלכו ברחובות, חייכו, התנשקו זה עם זה ושמחו", היא נזכרת. לאסיה גם זיכרון אישי מלא בגאווה מהמלחמה והמצור בלנינגרד: "אבא שלי, ברוך חסקילביץ' ז"ל, לחם בלנינגרד בחזית שהייתה במרכז העיר, מהיום הראשון למלחמה. הוא לקח אותי לשם והראה לי איפה הם המתינו ואיפה נלחמו וכבשו את העיר. יומן שכתב בזמן המלחמה מוצג המוזיאון הצבאי בלנינגרד וכל אחד יכול לדעת מה עבר עליו ועל חבריו לצבא האדום כשהגנו על לנינגרד וכבשו אותה מחדש מידי הנאצים".