יש מה שנקרא שורשים

"אני הולכת ברחוב אני רואה עצים בשלכת, בפריחה, זה ישר עובר לי לגוף. ישר אני רואה תנועה. העץ מדבר אלי בתנועה. כל הגירויים הסביבתיים משפיעים לי על הגוף. כל דבר אני קולטת קודם בגוף. אח"כ זה בא לקוגניציה", כך מספרת לי נטע.
נטע נולדה סמוך לט"ו בשבט של שנת 1937 בחיפה. הוריה עלו מפולין. בהיותה בת שמונה חודשים עברה המשפחה לטבעון. בהתחלה גרו באוהל, אח"כ בצריף דולף. לא היו כבישים, מדרכות, תאורה. אז נבנו הבתים הראשונים. שלושה רחובות. ביניהם הבית של נטע באלכסנדר זייד 15. זה התחיל משני דונם עם שני חדרים, מרפסת, מטבחון ומקלחת. שירותים היו בחוץ. גם הטבון בו אפתה סבתה חלות, הפרה סרינה והתרנגולות. החדר הראשון שהוסיף אביה למבנה היה בשביל הוועד. מועצה עוד לא הייתה. בית הוועד הראשון היה בבית המשפחה ובו ישב המזכיר. האב שהיה פועל בניין וקבלן הוסיף ובנה עוד חדרים, קומה שניה ואת פנסיון 'וילקנסקי' בו התארחו גדולי האומה. בחצר הבית הייתה חורשה שבה ערכו תושבים חתונות ובר מצווה. באחד מחגי ט"ו בשבט הראשונים נטעו ילדי ביה"ס כרם על הדונם השני של המשפחה. נטע הרגישה גאווה. הכרם הניב הרבה פרי. את חג הביכורים חגגו כולם יחד. לכל אחד היה משק עזר. בבוקר החג יצאו לגינה וקטפו ירקות ופירות לתוך סל גדול. "היינו קריה קטנה, כולנו הכרנו אחד את השני. היינו כולנו יחד בגן, אח"כ בביה"ס ובתיכון. האווירה הייתה אינטימית, משפחתית".
נטע אהבה לרקוד. כילדה הצטרפה ללהקת ריקודי העם של טבעון, הלהקה של שלום חרמון. הלהקה הופיעה בטבעון בחגיגות יום העצמאות הראשון. "שלום חרמון שידר מקול ישראל בירושלים את ריקודי העם לכל הארץ. אנחנו רקדנו איפה שהכיכר של הבריכה, היה שם עץ אלון גדול ולא הייתה כיכר. ואז שלום חרמון אומר מקול ישראל: נטע ומלכה תרימו רגליים. הוא התכוון אלי ולחברתי מלכה, שרקדה איתי בלהקה. זו הייתה שמחה רבה. הוא ידע שנבוא לרקוד שם".
השורשים שלי נטועים חזק מאוד כאן בקרית טבעון. אעפ"י שלמדתי בת"א, שגרתי לתקופה בפריז, יוגוסלביה וארה"ב - השורשים נשארו פה. שורשים זאת תחושת שייכות למקום. המקום זה אני. זה בדיוק כמו עץ. כשאתה שותל עץ באיזשהו מקום ומטפח אותו ומשקה אותו והוא נותן פרי - הוא שתול טוב פה. ככה אני - שתלו אותי פה".
הגזע יש בו הרבה איכויות וצורות
בגיל חמש התחילה לנגן בפסנתר. את הפסנתר קנו ברח' אלונים והובילו בעגלה עם סוס הביתה. בגיל 16 יצאה מהבית ללמוד מוסיקה במדרשה בת"א. "אמרתי: אני חייבת ללמוד מוסיקה. זה באמת היה אומץ גדול. אם אני רוצה משהו אני עושה. פעלתי לאורך כל הדרך לא בתור ילדה שעושה מה שרוצים ממנה. עשיתי את זה בדרך שלי."
נטע לימדה מוסיקה ותנועה במקומות שונים וביניהם במעברה שהייתה מול אורנים ובביה"ס בקרית עמל שבו למדה בילדותה. דרך התנועה הבחינה בדברים והחלה לטפל בתנועה בילדים בלי לדעת שיש מקצוע כזה. אח"כ למדה טיפול בתנועה ומחול. עם סיום הלימודים הייתה בין מקימי מרכז הלמידה בטבעון שם עבדה כמטפלת בתנועה.
אני שואלת אותה על זיכרון ספציפי מתוך חייה שמעביר את המסר שלה. "קשה לי לחשוב על רגע. התהליך שלי, הדרך שעשיתי היא המסר".
ענפים
אני מתקשרת אליה לתאם זמן לצילומים. הדבר הראשון שאני לומדת עליה זה שהיא מאוד עסוקה. היא מתנדבת בהוספיס, במשרד הביטחון ובעמך ובנוסף עושה עבודת התנדבות פרטית משלה עם חמישה אנשים. "כל החיים ההורים שלי התנדבו. לא קראו לזה התנדבות. קראו לזה עזרה הדדית. כל אחד הכיר את השני ועזרו זה לזה". אמה עבדה בהתנדבות כרכזת ארגון אימהות עובדות וקלטה את העולים מרחוב חנה סנש. היא זוכרת שאביה חתם ערבות בבנק למישהו שהמנהל אמר לו: "וילקנסקי, אין לו כסף להחזיר לך". ואביה ענה : "אז מה? אז הילדים שלו צריכים למות מרעב?"
נטע קיבלה את אות המתנדב המצטיין בכנסת ואת מגן שר הבריאות למתנדב מצטיין.
"אני רואה את החיים כמסע. מסע שיש לו כרטיס לכיוון אחד. לכן אני חושבת שהיעוד שלי בחיים זה לעזור לבני אדם, להיות טובה לאחרים, לחלוק גם ידע וגם רגש ולקבל את האדם כפי שהוא. לכל אחד יש זכות להיות מי שהוא".
היא יצרה ופיתחה תכניות טיפול מגוונות. "בנתינה יש המון קבלה. התחושה שיש לי כל כך הרבה מה לתת ולכן אני אומרת- למה שאני אשמור את זה עם עצמי. אני לא מרגישה שיש לי בעלות על שום דבר.
עץ הזית
היא מספרת לי על אחת התוכניות הטיפוליות שיצרה: עבודה טיפולית דרך עץ. "איזה עץ את?" אני שואלת אותה. "עץ זית" היא משיבה מיד. אני שואלת למה. היא לא יודעת. מדברת איתי על הזית. "עץ עתיק. הגזע שלו מספר המון, יש לו פיתולים, דרך החיים שעבר. בגלל שהוא כל כך עתיק הוא יכול לספר סיפורים על ההיסטוריה של הארץ וגם שלו. השורשים שלו מאוד עמוקים. הענפים שואפים כל הזמן למעלה. עץ מניב, שנותן. מהזיתים שלו עושים שמן, מוצרי מרפא. יכול לחיות אלפי שנים. אני מתפעלת תמיד מהגזעים שלהם. הגזע שלו הוא רב-גוני. יש בו הרבה איכויות".
אני מצלמת אותה ליד עץ הזית ששתל אביה בחצר הבית שעברה לגור בו ברח' הכרמל. לפני שאנחנו נפרדות אני מבקשת ממנה שתישאר חלק מחיי. כמה השראה אני מקבלת מהדרך שלה. קודם ידעתי רק את שמה. המפגש איתה הוא מתנה עבורי. וכל זה במרחק כמה רחובות מהבית שלי.
המצלמה שלי היא קופסת אוצרות. אני אוספת לתוכה ניצוצות ממה שיקר לי. הדברים הכי יקרים נשארים מחוץ לקופסה. אני רואה אותם, פוגשת אותם. אנחנו לרגע ביחד בדרך. והם ממשיכים לחיות בתוכי ולשנות אותי.