חסידת אומות העולם מהולנד

"על העבר לא מתחרטים ולא מפחדים מהעתיד", כך חרוט מתחת לסמל משפחתה של אסתר, אותו הציגה בתחילת מפגשנו. למפגש שלנו הצטרפו בתה לילית, ונכדתה מרווה. 3 דורות של נשים מרשימות, יפות ומעניינות . סביב הכוח הנשי הזה הרגשתי בנוכחותה של הדור הרביעי, סוניה ז"ל, אמה של אסתר, שללא ספק נמצאת בנפשן.
אסתר גרינברג-בואסביין נולדה באמסטרדם ב- 5.4.1934 יחד עם אח תאום, ולצידם עוד 4 אחים ואחיות. בשנות הארבעים הגיעה המלחמה לביתם כשנאצים גירשו אותם ולקחו את רכושם. משפחת בואסביין עברה לעיר הארלם שבהולנד והתגוררו בבית ריק, שהיה שייך לדודתה של אסתר. ערב אחד בשנת 1943 הודיע אב המשפחה שהוא מביא אורחים לארוחת הערב. היו אלה 4 יהודים שברחו מהנאצים, ובמשך שנתיים וחצי מצאו מסתור בביתם. מעבר לסיכון הרב שנלווה לכך, כשבבית הצמוד לביתם גרו משתפי פעולה עם הנאצים, נאלצו אסתר ואחיה לוותר על ילדותם. הם לרגע לא התנגדו למצב. להיפך, הם עזרו לאימם לחפש מזון שלא היה בנמצא ולא נפגשו עם חברים. אסתר מספרת כיצד בחג המולד בשנת 1944 הגיעו לרחוב נאצים בחיפוש אחר אדם מסוים. הם נכנסו גם לביתם, אך במזל גדול ובזכות חוכמתה של אמה של אסתר לא מצאו את היהודים שהסתתרו שם מתחת לאפם.
דמותה של אמה של אסתר, סוניה, הצטיירה בפניי כאישה חכמה, בעלת תושייה יוצאת דופן, אומץ נדיר והקרבה אישית. אביה של אסתר היה מעורב בפעילות המחתרת ההולנדית. הוא לא נכח בבית במשך חודשים רבים ולאורך כל הדרך שמר ממשפחתו בסוד מוחלט את עשייתו על מנת לא לסכן אותם. לאחר שהלשינו עליו, הוא נלקח על ידי הנאצים למחנות. אמה של אסתר התמודדה לבדה עם 6 ילדים ויהודים שמסתתרים בביתה. היא וילדיה חיו בתקווה שאב המשפחה יחזור, ובסוף המלחמה, קיבלו את הידיעה שהוא אינו בין החיים. לאחר תום המלחמה נפרדו דרכיהן של משפחתה של אסתר והאנשים שהסתתרו בביתם.
בשנת 1980 קיבלו אסתר ומשפחתה הכרה כחסידי אומות עולם כהוקרת תודה והערכה על סיכון חייהם למען הצלת יהודים וההקרבה האישית של כל אחד מבני המשפחה למען מטרה אצילית זו. לטקס שנערך ביד ושם שבמהלכו נטעה שם עץ, הגיעה מהולנד גם אמה של אסתר ובני משפחתה.
אסתר המשיכה את חייה ובגיל 25 למדה להיות אחות. לאחר שעבדה בבית חולים היא החליטה לעבור לישראל, שהייתה מדינה בתחילת דרכה, שם קיוותה שתוכל לעזור יותר. ב-1961 עלתה באנייה לארץ לבדה. את השפה העברית למדה בקיבוץ עין שמר. לאחר מכן נשלחה לקיבוץ חורשים שם עבדה כאחות. בקיבוץ פגשה את אדי גרינברג, בעלה לעתיד ובשנת 1964 התחתנו בשתי חתונות, אחת בהולנד ואחת בישראל. בשנת 1967 התגיירה אסתר ולאחר כארבע שנים עברו היא ובעלה להתגורר בטבעון, בבית המקסים בו הם חיים עד היום. לאחר יציאתה לפנסיה בגיל 68, אסתר הקימה בהתנדבות יחד עם רופא מרפאה לבדיקות שד, שירות הניתן לנשות הקהילה בחינם. במהלך התנדבותה ברמת ישי פגשה אנשים שחלקם בעלי מוגבלויות שונות, ובעקבות כך יזמה הקמת בית קפה שנקרא "קפה נגיש" שסיפק תעסוקה לבעלי מוגבלויות ברמת ישי ובסביבה. אסתר היא אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים, ומתנדבת עד היום, בגיל 85, באותה מרפאה לבדיקות שד אותה הקימה ואינה מפסיקה בעשייה.
לאורך כל חייה, אסתר היא בנתינה אינסופית ובחיפוש מתמיד אחר מקומות ואנשים להם תוכל לעזור. אישה שהחיוך שלה מחמם את הלב, שיש בה יופי פנימי וחיצוני שאי אפשר שלא להתפעל ממנו. אישה שמפגש אתה שם בפרופורציות הרבה דברים בחיים. מפגש שהותיר בי חותם.