שושנה כצנלסון
גן של שושנים
כתיבה: קרן- אור רוזנבאום
צילום: אביחי ניצן
שושנה נולדה בעיר הארלם שהולנד. ילדה אמצעית שגדלה בצל מלחמת העולם השניה ונאלצה
לחיות לבדה במחבוא, זאת לאחר שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה ואחיה הופרד ממנה. מדי
שבועיים עברה שושנה למקום מחבוא אחר ברחבי הולנד. "תקופת הנדודים היא תקופה שלמה
שנמחקה לי מהזיכרון. אני רק זוכרת שבכל פעם מישהו אחר בא לקחת אותי ושנסענו כל הזמן
ברכבות", היא נזכרת.
על הקמת המדינה שמעה ברדיו בהולנד."כולם התאספו עם חולצות לבנות והתחילו לרקוד
הורה ברחוב כשידעו שישראל היא שלנו, זאת הייתה שמחה ספונטנית שאי אפשר לתאר."
העלייה והקליטה בארץ לא הייתה פשוטה עבורה, שכן לא ידעה את השפה העברית. כך מצאה
את עצמה עובדת בקיבוץ כרועת צאן. "בערבים ניסיתי ללמוד בעצמי תנ“ך, בעזרת תנ“ך
בתרגום הולנדי, אבל לא הצלחתי. עד היום אני נהנית להריח ריח של עדרים".
לאחר שנתיים התגייסה לצה“ל ובגיל 20 הכירה את משה בצבא. "יום אחד הופיע חייל מילואים
של חיל הים. השטח היה מפורז אז הלבישו אותם במדי שוטרים. הוא היה כל כך רזה שהכובע
הגיע לו עד האוזניים. היינו במועדון של המחנה. הוא הזמין אותי לשחק פינפונג. נעניתי להזמנה.
הוא קרץ לי. וזהו. מאז אנחנו יחד".
באמצע שנות התשעים, משה נשלח מטעם המפעל בו עבד לביקור קצר במפעל בגרמניה.
"תחילה דובר שאצטרף אליו אבל אני לא הייתי מוכנה בשום אופן להיכנס לגרמניה. אולם,
כשהגיע היום, חשבתי לעצמי שלא אתן לגרמנים להפריד בינינו ונסעתי איתו. היינו לילה אחד
בבית מלון. למחרת ביקרנו במפעל ומיד עם סיום הביקור – יצאנו להולנד. כבר לא הייתי
מסוגלת להישאר שם לילה נוסף".
לא רק אהבתם זה לזו היא שמחברת ביניהם, אלא גם אהבתם לעולם הטבע והחי. אנו
מתיישבים בסלון ביתם, אותו מקשטים סחלבים אותם מטפחת באדיקות שושנה, כך מדגיש
בפני משה. אנחנו מסיימים את הביקור בצפייה בצילומי טבע של הציפורים בחצר ביתם. "אנחנו
משקיעים המון בחצר הציפורים שלנו, אך התגמול הוא עצום – כל כך מהנה לשבת ולצפות
בהן. להישאר מחוברים לטבע, שזהו כוח החיים", היא מוסיפה בחיוך. "לאורך השנים, נהגתי
להשוות את עצמי ואת הסיפור שלי לסיפוריהם של ניצולי שואה אחרים וידעתי שלעומתם, חיי
הם ממש ”גן של שושנים“. במבט לאחור, אני רואה שגם ילדותי שלי לא הייתה רגילה, בעיקר
כשאני חושבת על נכדיי בגילאים בהם הייתי ומה נאלצתי לעבור בזמנים ההם. ישנם אנשים
רבים אשר חייהם טובים משלי ומעולם לא חסר להם דבר, אך בכל זאת תמיד הם מוצאים
פגמים וחסרונות. ממש ”רואים שחורות“. אני מודה על יכולתי לראות תמיד את הטוב, לשמור
על האופטימיות והחיוך על אף הקשיים וליצור לעצמי את ”גן השושנים“ הפרטי שלי".
"אני מודה על יכולתי לראות תמיד את
הטוב, לשמור על האופטימיות והחיוך
על אף הקשיים וליצור לעצמי את ”גן
השושנים“ הפרטי שלי".