גן גיגי

כל יום, בדרכי הביתה, אני עוברת דרך גן גיגי, נוהגת סביב אי התנועה שהפכו אותו לגן משחקים, ולא יודעת אודות הסיפור הטרגי שהוביל להקמתו. גן מגודר בגדר ברזל ירוקה , ותוחמת בתוכה נדנדות, מגלשות ,חתולים וילדים, כן, ילדים, בעיקר, שני ילדים קטנים, שהתייתמו מאב לפני 71 שנה.
את מנחם גיגי ראיתי לראשונה באסיפת תושבים במתנ"ס המקומי של השכונה. הרשימו אותי במיוחד עיניו הכחולות, הצלולות שדומעות כל פעם מחדש שהוא מספר על אביו, יעקב גיגי. אני תושבת חדשה בשכונה, והתיעוד שלי את מנחם גיגי ואחיו הגדול אבינועם, הוא מעין תעודת כבוד שלי לתושביה הוותיקים של השכונה. אבינועם ומנחם גיגי, היו תינוקות רכים כשאביהם יעקב גיגי נפל בקרב בניצנים ביוני 1948, והוא בן 24 בנפלו.
יעקב גיגי, בן נעים ויעל, נולד ב- 1924 בצפת ועבר עם משפחתו לחיפה ומשם ב- 1936 לקרית חרושת, בימי המרד הערבי הגדול. "היינו פה בסה"כ-15 משפחות" , מספר מנחם. השכונה סבלה מהתקפות מצד כנופיות הערביים של קאוקג'י, הידועה שבהם הייתה רציחתם של משפחות גוטרמן ושפיגלר שגרו בצריפים הקיצוניים של השכונה. יעקב גיגי, הרגיש חובה להצטרף למאמץ המלחמתי, ובהיותו נער הצטרף ל"הגנה" בתפקיד אתת, הוסמך למדריך, ומונה לאחראי התחנה המקומית. במשך שלוש שנים שירת בנוטרות, בשמירה על מחסני הצבא הבריטי במנסורה, וכחוצב במחצבה מול שכונת אלרואי. את לאה אדוני הכיר כבת השכונה, עת עברה לשם כנערה. הם התחתנו ב – 1945, ונולדו להם שני בנים, אבינועם ומנחם, משפחה בתחילת דרכה.
במאי 1948 עם הכרזת המדינה, ולאחר פלישת צבאות ערב, גויס יעקב לגדוד 53 של גבעתי, ונשלח לתגבר את ההגנה על קיבוץ ניצנים מול הצבא המצרי, שם נהרג בקרב עקוב מדם יחד עם עוד 33 לוחמים. "הייתי בן חצי שנה, ואחי בן שנה ותשעה חודשים כשאבא נפל", מספר לי מנחם בעיניים דומעות. אימם, לאה אדוני, הייתה רק בת 25 כשהתאלמנה, "היא הקדישה את כל חייה בשבילנו, לא היה חסר לנו דבר, היינו עטופים במשפחה של אבא ובמשפחתה של אימא. בעלה של דודתי היה לנו כמו אב". לאה מעולם לא התחתנה שוב, ונפטרה ב- 2002, בגיל 80.
לאחר מותו של יעקב, קנתה לאה את השטח בקרית חרושת שבו גרים היום שני בניה. מנחם גיגי הכיר את אביבה והתחתן בשנת 1970, עבר לחיפה, ונולדו להם 3 ילדים, הבכור נקרא ע"ש האב יעקב. במהלך השנים הפצירה בהם לאה לחזור לקרית חרושת לאדמה שקנתה, לשורשים. "אני לא מוכרת לאף אחד, אתם תבנו פה את בתיכם", אבינועם נזכר בדבריה. ב- 1989, חזרו לבסוף אביבה ומנחם לקרית חרושת, בנו את הבית בו הם גרים עד היום. שנה לאחר מכן באו אבינועם ואשתו שושנה בעקבותיהם.
עוד ב- 1956, הוצע למשפחת גיגי ע"י הלמוט קרקליס , ראש הועד של קרית חרושת דאז, להקים גן לזכרו של האב, אך הכאב היה עדיין טרי וצורב, והמשפחה סירבה. ב- 1990 לאחר מותם של הסבים, ראו הבנים הזדמנות להקים גן לזכר אביהם. בתמיכתו של ראש המועצה שמואל אבואב השלימו את הקמתו של גן גיגי. השלט המקורי שנתרם לגן על ידי אם המשפחה, לאה אדוני-גיגי, עדיין ניצב ועומד, כעדות לחיים שנקטעו, למשפחה צעירה שחייה התהפכו, לשני בנים שהתייתמו מאב וכעדות לאימא לביאה, אישה צעירה עם כוחות על, שלמרות הקשיים גידלה משפחה לתפארת .