ציירת מלידה

להיות צייר זה ליצור עולמות ועבור חוה פרופטה הציור היה דרך חיים. לכל אירוע בבית הספר היא ציירה ציורים. את קירות ביתה מקשטות עבודות שלה, ולכל ציור יש סיפור מיוחד.
חוה פרופטה בת 74, עלתה לארץ מעירק בגיל 4 עם הוריה ושני אחיה. הם גרו בצריף במעברת טירת כרמל ונשארו לגור בעיר עד היום.
עד כיתה ח' למדה בבית הספר, אך נאלצה לפרוש מלימודיה אחרי שהמצב הכלכלי לא אפשר נסיעות מחוץ לעיר. היא חיפשה עבודה מגיל 14 אז גילו את הכישרון שלה בציור ורצו לשלוח אותה למפעל נעמן ללמוד ציור על פורצלן. מכיוון שהייתה צריכה לעזור בפרנסת הבית לא יכלה לנסוע ללימודים, והחלה לעבוד במפעלי טקסטיל לבגדי תינוקות. שם, כך סיפרה לי, כבר התאהבה בתינוקות וילדים.
היא הכירה את בעלה המנוח בגיל צעיר, קנו בית והתחתנו כשהייתה בת 18 וחצי . אחרי לידת הילד הראשון הפסיקה לעבוד מחוץ לבית, והתחילה לממש את אהבתה לילדים ולטפל בהם כפרנסה. בכל השנים ההן לא הפסיקה לצייר ולייצר אומנויות מיוחדות. בנוסף רכשה מאבא שלה יעקב, את מיומנות התפירה. "האהבה לאומנות היא היחידה שבלב שלי", סיפרה לי. עד היום מצטערת שלא התאפשר לה ללמוד אומנות ולהתפתח, אך אלוהים שלח לה שני ילדים מוכשרים שלמדו ממנה, וכיום שניהם מציירים.
לפני כחצי שנה נפטר בעלה אחרי קרוב ל-60 שנות זוגיות. שאלתי אותה "מה הדבר המשמעותי ביותר שעשית בחייך?", והיא השיבה: "היה לי חשוב להיות נוכחת בלידות של הנכדים שלי ולקבל אותם לידיים שלי וזה אכן התגשם". למען האמת, תשובתה לא הפתיעה אותי. אישה שאוהבת אומנות ויצירה, וכל כך טובה בהן באופן טבעי, היא אישה רגישה ומופלאה שבנתה מפעל חיים רק מכישורים שאלוהים נטע בה.