סיפורו של ממציא

"עד גיל 21 תגיע לירח", כך נוהגים לברך את הילדים. עבור איליה רפופרט, שהיה ילד שסבל מרעב וטראומות מלחמה, זו הייתה משאלת לב שהתגשמה. בכוחות עצמו, שינה את נתיב חייו, פיתח את כישוריו בתחום המתמטיקה והפיסיקה, התגייס לצבא במלחמה הקרה והגיע לתפקיד במפקדה שהנחיתה את החללית הראשונה של רוסיה על הירח.

"כבר הרבה זמן אני רוצה לספר את הסיפור שלי למישהו", אמר לי איליה כשנכנסתי לביתו בטירת כרמל, אותו הוא חולק עם אשתו ליזה. נקודת ההתחלה של איליה לא הייתה פשוטה. הוא נולד ב-1938 וכשהיה בן 3 פרץ המצור על לנינגרד (סנט פטרסבורג). אביו היה חייל בצבא האדום ונשלח לחזית, והוא ואמו נותרו לבדם בעיר. המלחמה והרעב יצרו לו בעיות זיכרון ואת השנים במצור הוא זוכר בהבזקים. הוא זוכר את הבונקר הגדול מתחת לאדמה, אליו היו רצים בתחילת המצור ואת היום בו הפציצו את אספקת האוכל דבר שיצר תחושת ייאוש עמוקה בעיר. "כוחותינו אזלו מהרעב וכבר הפסקנו לרוץ לבונקרים", הוא מספר. הוא זוכר שאביו מצא להם רכב במסגרת מבצע חילוץ לנשים וילדים, והבטיח את מקומם כנוסעים חבויים בנסיעה מסוכנת על נהר הנייבה הקפוא, ואת הבעתה כשראה רכבים שלמים נופלים לתוך המים כי הקרח לא החזיק מעמד. היה זה נס שהוא ואמו נשארו בחיים. הוא זוכר את הרגע בו המלחמה הסתיימה והם חזרו הביתה, ללנינגרד, וגילו שביתם הופצץ.

השנים בסוף המלחמה היו מבלבלות. הרעב התפתח לקניבליזם, אביו לא מצא עבודה ואמו נפטרה שנה לאחר המלחמה. בעיית הזיכרון שלו החמירה ושהייה בכיתות הלימוד נהייתה בלתי אפשרית, דבר שלא היה מקובל על אביו. את שנות ילדותו העביר במשחק עם ילדי השכונה עם הנשקים המפוזרים ברחובות. בגיל 16 העביר שעות בתיקון טלפונים ציבוריים. בעבודתו התבונן באנשים וגילה שחצי מאוכלוסיית לנינגרד הייתה מתקשרת בחינם, משתמשת במטבעות ומחזירה אותם אל הכיס. לאחר חשיבה ממושכת מצא דרך לתקן את הבעיה וחסך לממשלתו מיליונים. לפתע, מהילד שלא הצליח ללמוד הוא הפך לילד הממציא. בעוד שאת השנה השביעית ללימודיו סיים בקושי, את השנה השמינית כבר סיים בהצטיינות.

עבודתו עם הטלפונים עזרה לו להבין פיזיקה ומתמטיקה בצורה יוצאת דופן. הוא התגייס לצבא בזמן המלחמה הקרה והגיע לתפקיד אחראי הקשר במחלקה לחקר הירח. ב-14 לספטמבר 1959 ישב איליה בבונקר שלו, וראה ממקום של כבוד את שיגור הגשושית לונה 2 והגעתה לירח. ההישארות באזור השיגור הייתה כרוכה בסיכון גדול וכל הצוות שנשאר וסיכן את חייהם קיבלו עיטור כבוד, כולם חוץ מאיליה. בהמשך התקדם לעבודה בכור האטומי הרוסי. כשמפקדיו ביקשו ממנו פתרונות לבעיות, היה מוצא דרכים יצירתיות להמציא פטנט חדש. יום אחד, התקבל צפי מודיעיני להתקפה על הכור האטומי. איליה, כאחראי הקשר, היה חייב להעביר את הידיעה, אבל באותה התקופה כשטלפון אחד היה בשימוש, כל הקווים האחרים היו מנוטרלים. איליה המציא דרך לאפשר לטלפון המקושר לרשת אחת, להתקשר לקווים נוספים.

אל טירת כרמל הגיעו אליה ומשפחתו עם נפילת ברית המועצות ב-1991. "האוויר הנקי והנוף גרמו לי להתאהב בה על המקום", הוא נזכר בערגה. כיום איליה מבלה את בקריו בהליכות בים ובחיזוק גופו באימוני כוח, ועושה תרגילים מעבר ליכולתם של אנשים צעירים. בשקט וברוגע שלו אני רואה את הילד שרצה תמיד להצטיין. הילד שרצה שאבא שלו יהיה גאה בו, ושלמרות הקשיים, נשאר אופטימי והצליח בדרכו להפוך את העולם למקום טוב יותר.