מסעו של מנהיג קהילה: מאדיס אבבה לישראל

גולה טקלה נולד בפנג'ה שבאתיופיה בשנת 1930. כמי שהיה מלומד וידע קרוא וכתוב הוא שימש כיושב ראש הקהילה בכפר. כל דבר עבר דרכו כמנהיג הקהילה באזור פנג'ה, החל מחלוקת קרקעות, גישור בין אנשים, ומינוי אנשים לתפקידים שונים.
ב- 1990 החל עם משפחתו את המסע לאדיס אבבה, בדרכם לארץ המובטחת, ארץ ישראל. אחד מילדיו חלה טרם תחילת המסע לישראל, ולמרות מאמציו להציל את בנו הוא נפטר בבית חולים באתיופיה. שמונה שנים המתינו באדיס אבבה לעלות לישראל. גם שם מיד השתלב בוועד הקבוצה של הקהילה היהודית שהיה ועד מצומצם ובכיר מאוד. תפקידו של הוועד היה לקבוע מי מבין המצהירים על עצמם כיהודים אכן נחשבים יהודים ומי לא. הסיבה לצורך בבירור השיוך הלאומי התעוררה משום שאתיופים רבים, שלא היו יהודים רצו גם הם לעלות לארץ ישראל. תהליך הבירור היה ארוך וקשה וגולה היה שותף לו.
בתחילה גם הוא ובני משפחתו לא הוכרו כיהודים, ואפילו לא ניתן להם להיכנס למחנות המיועדים לעולים לישראל. הם עברו תקופה מאד קשה, בלי מחסה ומיטה להניח את ראשם העייף מנדודים, עד אשר מצאו בית עבורם. השיא היה כאשר אחיינו של טקלה נפטר ולא ניתן היה לעשות לו קבורה יהודית משום שלא נחשב ככזה. לבסוף בזכות הפגנות וסיוע של אנשים רחבי לב הצליחו לקבור אותו כיהודי.
לאחר 8 שנים, לשמחתם הגדולה, התקבל האישור לעלות לישראל. במשך שבועיים לפני העלייה דה פקטו הם שהו בשגרירות הישראלית שם למדו על מדינת ישראל, מולדתם הנכספת. בינואר 1998 טסו במטוס לישראל והגיעו לשדה התעופה בן גוריון. אין לתאר את שמחתו ואת האושר של גולה טקלה. אושר שהיה מהול עצב: 6 מילדיו עלו אתו ואילו 6 נותרו באתיופיה. כשירד מהמטוס נישק באהבה את אדמת ארץ ישראל.
משדה התעופה הועברו העולים מיד למקום מגוריהם הראשון בארץ ישראל בחצרות יוסף, באמצע הדרך בין נהריה לעכו, על חוף הים התיכון. זה לא היה המקום שאליו חפץ להגיע, אך שם הוא ומשפחתו נשארו עד שנת 2001. במהלך תקופה זו, נפרד גולה טקלה מרעייתו. לאחר מכן עבר לטירת כרמל בה הוא מתגורר עד היום.
העלייה לארץ ישראל הייתה הגשמת כל המאווים של טקלה ובני המשפחה אך מאידך, כאן בארץ הקודש הוא חווה קשיי קליטה רבים בשל אי ידיעת השפה. בעיקר צר לו שאין לו מעמד של מנהיגות בדומה לזה שהיה לו באתיופיה. למרות הכל, עדיין בגילו המופלג, הוא שמח על שהצליח להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. "ותיקי" אדיס אבבה עוד זוכרים לו חסד נעוריו, את תפקידיו החשובים בקהילה היהודית באתיופיה, ואת אהבת העזרה לזולת שמאפיינת אותו עד היום.