ילדות בצל מלחמה

דינה, אישה מרשימה בת 89 (״תכתבי שאני עוד מעט בת 90!״), עוברת בין החדרים בדירתה הקטנה בטירת כרמל ומשתדלת לא לתת לרגליה הכואבות לעצור אותה משום פעולה. היא שולפת את תמונות משפחתה מהוויטרינה הגדולה שבסלון. קודם כל היא מספרת לי על בתה גלינה, ד״ר לחינוך שמלמדת בכפר גלים מוסיקה, על נכדתה, שהביאה לה נינים וגם נחת, ועל טולי רפאלוביץ׳ קוחנובר, בעלה שנפטר לפני כמה שנים. המבט בעיניים מסגיר כמה היא מתגעגעת אליו, ועד כמה היא גאה בו ובדור ההמשך שלהם.

דינה נולדה בלנינגרד (היום סנט פטרבורג) ברוסיה, ב-23 באפריל 1930. שני הוריה, לייב ואידה טוריק, היו מבלרוס. סבה, שמואל אלתר טוריק, היה איש עסקים אמיד שגר בחוטמסק. במהפכה של 1917 נושל על ידי הקומוניסטים מנכסיו, ובנו, לייב, אביה של דינה, ברח אל לנינגרד, העיר הגדולה. את אידה, אמה, הכיר במועדון יהודי בעיר. הם נישאו ושם נולדה דינה, ואחריה מיכאל (מישה) אחיה הצעיר. גורלו של הסב, שנשאר בחוטימסק, מסופר במחקר שפורסם בספר מאת מיכאל בייזר יחד עם סיפורם של רבים מיהודי המקום: ב-1941, בעת הכיבוש הנאצי, הועמד מול בור גדול, נורה ונקבר בקבר המונים. במקום מוצבת אבן זיכרון עליה כתוב כי פה נרצחו ונקברו באכזריות ״תושבים סובייטים״ ללא אזכור ליהדותם.

בעת שחיו בלנינגרד, עבד אביה של דינה במפעל לייצור רהיטים, ואמה הייתה עקרת בית . המלחמה הגיעה לשערי לנינגרד ב-22 ביוני 1941. "הספקתי ללמוד עד כיתה ד׳ וכשפרצה המלחמה – ניגמר בית הספר ונגמרה הילדות״. ראשונים הופצצו מחסני המזון של העיר וכך ב- 8 בספטמבר הוכרז על רעב ובנובמבר הונהג משטר של תלושי מזון: ילדים זכו לקצבה יומית של 125 גר׳ לחם ליום, ומבוגרים שעבדו קיבלו 250 גר׳ ליום אך לא תמיד היה מזון לחלק והרעב היה גדול. הקור היה בלתי נסבל, ואמה שיצאה לעבוד במפעל שייצר קופסאות תחמושת מעץ, הביאה שבבים שנפלו מפס הייצור כחומר בערה לחימום הבית. יום אחד, לקחה האם את מישה בן השלוש, והלכה לעמוד בתור לחלוקת המזון. פצצה שנפלה קרוב אליהם התפוצצה, ומההדף מישה נפל אל הקרקע במרחק רב מאמו. אחרי המקרה הזה מישה לא דיבר תקופה ארוכה, וגם כשחזר לדבר, גמגם. "עצם זה שנשארנו בחיים זה רק בזכות אימא שלי, שהייתה אישה פשוטה, אבל בעלת תושייה וכוחות שהצילו אותנו״. על המשפט הזה דינה חזרה כל שיחתנו.

ביולי 1942 התפנתה המשפחה מלנינגרד בספינה צבאית לאומסק שבסיביר ומשם עברו לכפר קטן בשם גלוחוניקולייבסק, שם גרו עד לסיום מלחמת העולם השנייה. "היה קר מאד אבל לפחות לא היינו רעבים!״. כשמישה חלה בדלקת ריאות לקחה אותו אמה לבית החולים באומסק ודינה נשארה בכפר לבדה, עד שחזרה האם ולקחה אותה לגור איתם. השנה הייתה 1944, והצבא הרוסי כבר הצליח לבלום את הנאצים. אביה של דינה, הועבר מהחזית הגרמנית לחזית מול יפן. בסתיו 1946, כשדינה הייתה בת 16 חזרה המשפחה לביתה בלניגרד והתאחדה עם האב. בבקרים דינה עבדה לפרנסתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ובערב למדה והשלימה את לימודיה שנקטעו בכיתה ד'. בזכות חריצותה סיימה את לימודיה וקיבלה גם שני תארים בהנדסת טקסטיל. בלנינגרד פגשה את טולי, הם נישאו ונולדת בתם, גלינה. שם נולדת גם נכדתה, וב- 14 בספטמבר 1990 עלו יחד לישראל. חשוב לדינה להעביר הלאה את סיפורם, כדי שהדי התקופה לא ייעלמו בתהום הנשייה. דפיקה בדלת מסמנת לנו שזמננו תם. ספרית הגיעה לסדר את שערה הקצר של דינה. אנחנו מתפנות לצלם את הפורטרט שלה, והיא שואלת אותי אם היא מספיק יפה. ברוסית רצוצה אני אומרת לה שהלב שלה והאנרגיה שלה יותר יפות מכל דוגמנית שפגשתי, ושהתמונה תצא נהדרת. היא מחייכת, אוחזת בידי והולכת אל עבר המעיל של טולי. גם הוא יהיה בתמונה.