יהודה , יהודה'לה דוד

פעם בשבוע האיש עם הכדור היה מגיע מהמכרות בסדום. והילד, יהודה'לה, חיכה לו עם כל החבר'ה ממעברת טירת כרמל. אותה המעברה שלימים הפכה לשכונת כהן.
הכדורגל היה כל עולמו. יחף על אספלט, כדור רגיל או קרוע, בשכונה, בשדות, משחקים על הכביש, עוצרים מכוניות, מנפצים שמשות. בכל מקום שהיה כדור היה גם יהודה'לה.
מתבוננת בפצצת האנרגיה הישובה מולי והוא אחוז תזזית וחיוך על ספה נוחה כל כך, שנראה לעיתים כאילו היא מכילה בסבלנות אין קץ את אותו ילד נצחי, זה שכולם קוראים לו "סבא" בשכונה, ולא בכדי. הוא זה שגידל את בנותיו ואת נכדיו במסירות אין קץ. ממרום שנותיו, הוא עדיין נמר בעל כוח.

הוא התחיל בקבוצת 'הפועל טירת כרמל' . זינגר הרומני גילה אותו, ובגיל 15, הילד התחיל לשחק בליגה של הגדולות. אותו הילד שהועמס במשאית מלאת התרגשות ואוהדים למגרש הכדורגל רק בכדי לגעת בתהילה. אותה תהילה שלימים תעטוף את יהודה'לה בחיבוק גדול חם ואוהב.
ניצחונות מוחצים בהם הורם על כפיים, משחק ראווה מתוקשר מול 'הפועל חיפה' ביום העצמאות וגביע מדינה אחד ומרגש היו מנת חלקו, עוד בהיותו תלמיד צעיר. מאז אף אחד כבר לא יכל לפספס את הנער התזזיתי. "ב'הפועל חיפה' מדברים עליך", זרק לו בסיום עונה אמנון בן נון המאמן.
יהודה'לה ידע שהוא לא יחכה, סיים את יום הלימודים ועם תיקו על גבו הגיע למגרש 'הפועל חיפה' והמתין. שעות של המתנה, שחקנים מגיעים מחייכים ויהודה'לה מוצא עצמו מלווה את אפסנאי הקבוצה שחוזר ואומר "לא קיבלתי שום הוראה לתת לילד הזה מדים". דאגה פארקש, המאמן, נכנס, חובק את יהודה'לה, מישיר מבט אל האפסנאי ואומר "הילד מחכה למדים, קדימה, תן לו".
עוד באותו היום קיבל יהודה'לה ממאמן הקבוצה טרמפ של כבוד עד פתח ביתו.

לרגע, אני מסתכלת על יהודה, על חריצי שנותיו, ועצב ממלא את עיניו, "אילו רק אבא נורי היה רואה אותי אז", אומר לי . אביו, נורי, היה בצבא הבריטי, איש חינוך יוצא עירק, מורה לערבית ובעיקר איש אציל ומוערך בקרב כל המגזרים. הוא גישר לא אחת בין ערביי המדינה ליהודים החיים בה, הישג לא קטן, אך את ההישג הגדול של בנו לא זכה לראות. נורי דוד נפטר ממחלה קשה כשיהודה'לה היה בן 15 בלבד. "ספר לי על 'הפועל חיפה'", ניסיתי להסיט דמעה ונושא, ועיניו של יהודה חזרו לנצנץ מהסיבות הנכונות. "16 מחזורים רצופים שהפועל חיפה לא הפסידה משחק אחד" חזר בהתרגשות לספר. באוסף הדברים שהוגשו לי אני מזהה כתבות בעיתון, שחקן מצטיין ואוהדים...כל כך הרבה אוהדים שכותבים ומפרגנים. אני מעיינת בספרון אחד מעוטר לבבות עם קרעי עיתון מודבקים בקפידה . "אין עליך יהודה, כישרוני עם לב גדול! אוהבת אותך", נכתב בכתב עגול בטוש סגול. והוא...שומר הכול בליבו.

הזימון לא אחר לבוא ויהודה'לה ביקר במדינות העולם כשחקן נבחרת ישראל הצעירה. אני מסתכלת בסבא-ילד היושב מולי, מחכה לאות רק לצאת עם הכדור החוצה ואוחז בתמונת הקבוצה ובמדליית הזהב ומבינה...
זו לא המדליה אלא הלב.
יהודה'לה לב זהב, הוא אותו הילד שעם המון רצון, כישרון וענווה, הביא את הגאווה לטירה של הכרמל.