החייט מבגדד

ואני קראתי לו החייט מבגדד. דורות של אנשים הגיעו למתפרה הקטנה שהקים יעקב יצחק (בטאט), לפני יותר מ- 65 שנה. חדר קטן שלא השתנה והזמן בו עצר מלכת. חדר שמלא בחתיכות בד, מדפים, בגדים תלויים, חוטים ומחטים, ושתי מכונות תפירה שמפריד ביניהם שולחן עבודה ומגהץ חלוד ישן. שריד מעולם שכבר נעלם.

הוא נולד בבגדד שבעירק, ובגיל 12 אחרי שסיים 6 שנות לימוד, התחיל ללמוד תפירה ולעבוד כחייט, עד עצם היום הזה. הוא מתקרב לגיל 100, אבל הנשמה שלו היא של אותו ילד בן 12, שמזמזם שירים ברגע שהוא נכנס למתפרה. בלי משקפיים וכמו צייר מיומן מסרטט לו בגיר מיוחד את הקווים על הבד. את המספריים שלו מחזיק תמיד בהישג יד, גוזר, מעגל ושוב מיישר. הוא עדיין מזמר, חייכן צנוע וכל כך מוכשר.

לטירת כרמל הגיע אחרי שעלה לארץ מעירק בשנת 1951 עם אשתו ושלושת ילדיהם, כשבכיסו היו רק 50 דינר. בארץ נולדו להם עוד שני ילדים. את שמו כחייט רכש בעבודה קשה ומיומנות. עד היום מגיעים אליו מרחוק ומחפשים את אותה איכות תפירה של פעם.

את אשתו הוא איבד לפני 19 שנה, ועדיין הוא שומר על השמלות שתפר לה, ועליהן אינו מוכן לוותר.
החיבור בינינו נוצר מידית. אני בת של מורה לאופנה ואת ילדותי ביליתי בין מכונות תפירה. שם למדתי את סודות החייטות ואת האהבה למכונת התפירה, את היצירתיות שבדבר ואת הקסם שהופך חתיכת בד למוצר שלם ומוגמר. הקסם ששובה את ליבו של יעקב עד היום.

ואני קראתי לו החייט מבגדד.