"מנהג משאית לספר צמרת"

"בהתחלה אנשים לא רצו להסתפר אצל נהג, אבל הוכחתי שהיה לי כישרון טבעי לספר", כך מספר לי אבי גלמידי. אל המקצוע הגיע בזכות אשתו, נורית, אבל הכישרון הטבעי היה קיים בו.

אבי, בן יום טוב וזימבול ז"ל, נולד בשנת 1932 בעיר בלאט שבתורכיה, הצעיר מבין 3 אחים. כשהיה בן 12, עלה לארץ עם הוריו ואחיו בספינה בונטאג' והם התיישבו בעין כרם, שהייתה כפר ערבי נטוש. את מעט העברית שידע למד בתורכיה, בישיבת "מחזיקי תורה". המשפחה התגוררה כשנתיים בעין כרם ואז עברה ליישוב שהוקם בנגב, מול עזה, במסגרת פרויקט יישובים שנקראו "שובלים" (פרויקט ליישוב הנגב וליצירת רצף יישובי ברצועת עזה). משפחתו של אבי התגוררה ב"שובל 8" (כיום מושב בן צבי) עם עוד כ-50 משפחות, וכל משפחה קיבלה חלקת אדמה בה גידלו ירקות ופירות לצרכיהם ואת היתרה מכרו לתנובה. ב-1956 עברה המשפחה לטירת כרמל, וגרו בבית ערבי בכפר הישן עם חצר. שנה לאחר מכן התגייס אבי לצבא, לפלוגת תובלה והיה מחניכי הקורס הראשון שהצבא עשה לנהגי משאיות, בבסיס בית נאבאלה. מאז השחרור מצא עצמו ממשיך לעבוד כנהג בחברת המשאיות "מסלול", שם צבר קילומטרים במשך כ – 20 שנים.

חייו השתנו בשנת 1959, כשראה את נורית, שלימים תהיה אשתו, במספרה בטירת כרמל שם עבדה. אבי ניגש אליה וביקש שתבחן אותו בתיאוריה על המשאית, אף כי לא הכירו קודם. נורית הסכימה ומאז המשיך לבקר אותה במספרה באופן קבוע. יום אחד נפגשו במסיבה ובאותו ערב אבי החליט לעשות את הצעד, הזמין את נורית לצאת איתו ומאז דרכיהם לא נפרדו. כחמישה חודשים מהיום שהכירו, נישאו השניים והיום הם אומרים שהייתה זו אהבה ממבט ראשון. "כל לילה אני מחזיק לה את היד", הוא מספר בעודו מביט אל נורית באהבה.

כשהיה כבן 40, נורית שכנעה אותו לעזוב את מקצוע הנהיגה השוחק וללכת ללמוד ספרות. אבי הסכים ועם סיום הלימודים פתחו מספרה ביחד. הוא מספר שאחד הדברים שכנראה הביאו אותו לשנות מקצוע, היה מפגש עם אדם שקורא בכף היד. אותו אדם בחן את ידיו של אבי והודיע לו שמקצוע הנהגות אינו בשבילו והוא נועד לעבוד בעבודה אחרת, עם הידיים, עבודה אומנותית.

בשנות עבודתם המשותפת כספרים, הם טיפלו באלפי לקוחות נאמנות מהיישוב ומכל הסביבה, וחלק מהן הפכו לחברות המשפחה. המספרה פעלה קרוב ל – 30 שנים ונסגרה בשנת 2016, שם עבד אבי עד גיל 78. נורית ואבי הם הורים לבן ובת וסבים לנכדים משני ילדיהם. כיום הם גמלאים וחיים במגדל הכי גבוה בעיר, סמוך מאד למקום בו הכירו ולמספרה בה מצאו פרנסה שנים רבות.