נושא הנשק בן ה-12

כולנו חיים בעיר כלשהי, יישוב או כפר. אבל ישנם מתוכנו שהעיר חיה בליבם. כזה הוא משה יפרח.
משה נולד בשנת 1936 למשפחה טבריינית שורשית, הרביעי מתוך עשרה ילדים שהתגוררו יחד בחדר אחד. "למה עשרה? בן גוריון, בזמנו, פרסם שמי שעושה עשרה ילדים מקבל מאה לירות פרס," הוא מחייך. את טבריה הוא זוכר אחרת: רחוב הגליל, הרחוב הראשי, חצה בין השכונות הערביות ליהודיות. בחלק התחתון של העיר, בו התגוררו הערבים, היה משה קונה פירות וירקות. הוא מתאר יחסי שכנות חמימים עם שכנם הערבי, שנשא עבורו את הקנייה חינם אין כסף. "היינו כמו אחים", אומר משה. לא עם כל הערבים היו להם קשרים קרובים, אבל עם כולם היחסים היו טובים.
המאורעות החלו בשנת 1948. מסתבר שב"הגנה" שירתו גם ילדים - משה בן ה-12 נחשב ל"פייטר". "היה פייטר אחד, נחום אב ז"ל, שהיה לו ברן (נשק)", מספר משה. "הוא הסתכל עליי, ראה אותי ואמר לי לבוא. הוא שם לי תרמיל עם מחסנית על הכתף ואמר לי לרוץ". הפייטר השתמש בטריק יהודי - כל מאה מטר הוא לקח מחסנית והרס אותה, כדי לגרום לערבים לחשוב שכמות הנשק שלהם גדולה והם יכולים לירות בלי חשבון. למעשה, לדברי משה, "בקושי היה לנו משהו". ילדותו של משה עמדה בסימן המלחמה - הוא לא הלך לבית הספר, "למה שאלך? הייתי עסוק בלהיות נושא נשק", הוא מסביר בפשטות.
מהצד השני של העיר היו צלפים ערביים מפנים את נשקם אל החלק היהודי, אחד מהם היה מצליח לירות בקו ישיר עד לחלק העליון, עד דירתם של משפחת יפרח. משה עצמו היה עד לכמה מקרים של פציעה ומוות שנגרמו מהכדורים המדויקים של הצלף. הוא זוכר היטב איך יום אחד בישר לו צלף מההגנה שחיסל את הצלף הערבי. משה לא היה נאיבי. הוא ידע שאחרי הצלף יבואו אחרים, אבל לוחם ההגנה הבטיח שהוא כאן כדי להגן. ישיבות האסטרטגיה של ההגנה התקיימו ברחוב אחווה א', בדירה של משה עצמו, "בדיוק מול הערבים", הוא מתאר. "הם היו יורים חופשי אלינו". היריות הגיעו מ"בחר בורן", הים החיצוני, שהפך מחוף רחצה לשדה קרב.
המלחמה הוכרעה לבסוף, והסתיימה בכניעת הערבים ובפינויים מהעיר. את תחושות השמחה וההקלה שהיו עם סיום המלחמה זוכר משה מחגיגות יום העצמאות הראשון שברסקו, מרכז העיר.
עם השנים, התגייס משה לצבא לגדנ"ע. בהמשך עבר לחיל הים ולמד אלחוטנות. עוד שנים אחר כך הוא עבד על האונייה בתפקידים שונים. אבל בעוד גלים רבים חולפים בכינרת, טבריה נשארה המקום האחד והיחיד של משה. או כמו שהוא מסכם את האהבה הזאת במילים שלו: "טבריה בשבילי היא – איך אסביר את זה? לא מוכן ללכת לאף מקום".