"שחרור טבריה היה יום מיוחד"

התקופה שקדמה לשחרור טבריה הייתה לא פשוטה בעבור תושבי המקום ״אחת לכמה זמן, היו הערבים יורים לכיווננו. נאלצנו להתפנות מבית הספר בליווי מבוגר כדי שלא נלך לבד״. מספרת דליה שהייתה עדה לשחרור העיר טבריה.
דליה נולדה בשנת 1938 בטבריה, בשבוע בו נרצחו משפחה וילדיהם באחד הרחובות בטבריה.
תקופה אחת זכורה לדליה במיוחד, בה נקלעה אמה לחילופי יריות בשוק העירוני בה נהגה להסתובב ולקנות מצרכים. אמה הסתגרה באחת החנויות עד שהבריטים פינו אותה משם בשעת לילה מאוחרת.

״יום שחרור טבריה (19/4/1948) היה יום מיוחד מאוד״ מספרת דליה. ״תושבי השכונה פונו מבתיהם לאחר הפיצוץ בסית' מחפוזה (מפקדת הכוחות הערבים) ולנו בבית מלון בתנאים מחפירים. הזהירו אותנו שהולכות להיות יריות, אזעקות ופיצוצים ושעלינו לשמור על עצמנו. הבריטים הכריזו על עוצר ולאחר יומיים הערבים התפנו מטבריה. נסגרנו בבית המלון למשך ימים, ללא אישור יציאה״.
דליה ממשיכה בתיאוריה שנראים כה מציאותיים. למרות שהייתה רק בת עשר וחויות אלו נצרבו עמוק בזיכרונה. ״אבא שלי הגניב אותי בשקט, בשקט אל בין העצים שסבבו את המלון, חתרנו דרכנו עד שמצאנו עצמנו מחוץ למלון ״זלצמן״ ואבי אמר: 'צלמי את האירוע בעינייך, זה אירוע גדול, היום בו הערבים עוזבים את טבריה'. שיירות רכבים גדושות באנשים נראו באופק״. דליה, אשר התגוררה בסמיכות לשכונות היוקרתיות של הערבים, הייתה יכולה לחצות בין השכונות בלי פחד או חשש לאחר שהערבים עזבו.
מרדכי ילוז נולד בשנת 1939 בטבריה, צאצא לעולים ממרוקו שעלו לישראל במסגרת עליית 30 משפחות ששוכנו בטבריה. הוא התגורר עד שנת 1948 בנהריים עם משפחתו. לאחר פיצוץ הגשר בסמוך לנהריים ואשדות יעקב, עבר עם משפחתו להתגורר בטבריה, בית אותו בנה סבו בשנת 1913- הבית הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. לימים עבד כמנהל המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית טבריה, ונזכר בטקס אותו אירגן, 51 שנים לאחר שחרור טבריה. " ראש העיר טבריה דאז משה צחר ז״ל היה נוהג לומר 'טבריה לא נכבשה אף פעם ולכן לא שוחררה'. הוא מאמין שהערבים עזבו את העיר כי נלחמו בהם וגירשו אותם".
לימים מדרכי שימש מדריך בתנועות הנוער העובד והלומד, ניהל מועדון שכונתי ושימש כמורה לחינוך גופני ואילו דליה הפכה למורה בבית ספר יסודי ותיכון, לימדה בעיקר ספרות והייתה פעילה בגיבוש בני הנוער. שניהם מעידים על אהבתם לטבריה וכי "אנחנו קשורים אליה".