הבריטים צפו בלחימה אך לא עשו מספיק

"המוהיקני האחרון" המלווה שלו זרקה לאוויר והמשיכה עם קלישאה מנצחת: "אי אפשר להוציא אותו מטבריה, וגם לא את טבריה ממנו". חיוך רחב נפרס על פניהם של כל הנוכחים בחדר, ואני ביקשתי מאבנר שנתחיל בהכרות קצרה, כמו בימים הטובים.
"נולדתי ב-1928 בטבריה, הייתי חייל ב'הגנה' ולימים אף התגייסתי לגולני. אחרי שנפצעתי, עברתי תהליך שיקום ארוך במסגרתו עדיין נותרתי נכה. אבל מעז יוצא מתוק וכך נמניתי מבין מקימי ארגון נכי צה"ל", סיפר בגאון. "היסטוריה מהלכת" חשבתי לעצמי, ומחזותיהם של קרבות תש"ח רצו בראשי כמו סרט נע בקולנוע. "את מלחמת העצמאות, התחלתי בטבריה. הערבים גרו בעיר העתיקה והיהודים, בסמיכות יחסית, שכנו במעלה העיר. רחוב הגליל, בו עבר הכביש הראשי, חצה ביניהם אבל האיבה הייתה הדדית והעימותים היו יום-יומיים", כך הסביר.
"נתבקשתי לשמור על הבנק הלאומי בטבריה. אני זוכר את הפגזים שנורו מכל עבר, הבריטים צפו בלחימה אך לא עשו מספיק. נפצעתי קל והחליטו לשחרר אותי ליומיים חופש, כאילו שזה יעזור. מיד אחר כך, נתבקשתי להתגייס לגולני והגעתי לכפר צמח". "בן 20 בעמדה הקיצונית ביותר בכפר, לבד בתוך העמדה, עם נשק שלמדת להשתמש בו לפני כלום זמן" השלמתי את סיפורו כחלק מעבודת ההכנה שלי והבחנתי בעיניו של אבנר מביטות לאופק; "השעה הייתה שבע-שבע וחצי, חושך, הפגזות ואני מחכה. לא ידעתי מה לעשות, זה אפילו לא היה עמדה אלא בור", הסביר לי, ואני ניסיתי לשים את עצמי בנעליו הצבאיות דאז. בשדה קרב, בחוסר וודאות מוחלט וגפיים מדממות, אבנר נשאר בעמדתו עד שהגיעו טנקים לחלצו. חייל שמוכן להקריב את עצמו למען המטרה - המולדת.
חנוכה שיתף אותי בשנות ילדותו, איך פעם אביו שחרר אותו מבית הסוהר לאחר שנתפס על ידי חייל בריטי בעודו תולה מודעות התקוממות נגד הצבא. "את יודעת מה זה עבאדי?" שאל אותי וענה: "גיבור. בשכונה שלי אני הייתי הכי גיבור והיה לי ניסיון, אני הייתי אחראי על כל השכונה, על החברים. כל הארץ הייתה חזית אחת".
המשכתי להקשיב לסיפוריו באדיקות, על איך אחרי השיקום בתל השומר סייע בהקמת ארגון נכי צה"ל, ואיך אפילו פגש את בן גוריון. "אין כמו המדינה. בני הנוער צריכים לשמוע מה היה כאן בארץ, כי יום יבוא והם אלו שיתפסו את העמדות, כמו אלו של כפר צמח או חיטים, ויחוו את ההיסטוריה בעצמם".