ציפור נודדת

הנריק יחיאל פרנקל נולד בוורשה שבפולין. בן יחיד לגניה – מנהלת חנות יוקרתית, ולישראל – מנהל בית חרושת ללבנים שירש מאביו. בתעודת הזהות של יחיאל כתוב שנולד בשנת 1932, אך לאחרונה קיבל תמונה משנת 1934 ובה נכתב בכתב ידה של אימו שהוא בן 3, "אמא לא טועה ואמא שלי בטח שלא", הוא אומר בחיוך.
עם פרוץ המלחמה, במקום לעלות לכיתה ב' החל נודד ממקום למקום בניווטה של אימו, והסתיר את זהותו היהודית. לאורך המלחמה חש בטוח מאוד בזהותו הבדויה. בגטו רדזימין חש שנלקח ממנו החופש. שם חי שנתיים, בחדרון קטן שחלק עם הוריו. קירות עץ דקים הפרידו בין המשפחות. "לא ידעתי יידיש, מחוץ לגטו זה פעל לטובתי, כי דיברתי פולנית בלי מבטא. בתוך הגטו קיבלתי את הכינוי 'פולני גוי' וחטפתי מכות מהילדים. לא הייתה לי ברירה אלא ללמוד במהירות יידיש. בהתחלה את הקללות, בהמשך מילים נוספות. הילדים בגטו שיחקו שוטרים וגנבים, אבל קראו לזה 'יהודים וגרמנים'. היה אסור לצאת מהגטו, בתחילה מי שיצא הסתכן בקנסות או מכות, בהמשך הסכנה הייתה כדור בראש", הוא משחזר. אימו הסתכנה והייתה יוצאת מהגטו להחליף בגדים תמורת מזון. "בתחילה אני ובת השכנים התלווינו אליה, עזרנו לה לסחוב את הסלים ויכולנו קצת להתאוורר, אך כשנהיה מסוכן מדי אמא המשיכה לבדה. למזלי מעולם לא נתפסנו".
רעב גדול הגיע אל הגטו וגם מחלת הטיפוס. "הייתי רואה ילדים ששיחקתי איתם שוכבים מתים על הרצפה, לעיתים מכוסים בעיתון ולעיתים לא". גם הנריק חלה, ואחריו גם הוריו. כשהבינה שהגרמנים מתכוננים להשמדת הגטו החליטה אימו שעליהם לברוח. אביו שהיה בעל חזות יהודית החליט להישאר כדי לא להסגיר אותם וכנראה נרצח בטרבלינקה. הם ברחו עם עוד 14 נשים וילדות, הסתתרו בתעלה, נשדדו ובסוף עלו על רכבת לעיירה צ'זף. אימו מצאה לו עבודה כרועה פרות בחווה של איכר מקומי, וסיפרה שהם פולנים מוורשה שביתם נהרס בהפגזות. בחווה גרו נשות קצינים רוסים עם ילדיהן, ופרטיזנים היו מגיעים לביתם. כשהדבר נודע לגרמנים, הם חקרו את הנריק במכות, אבל הוא לא סיפר דבר. האיכר הוצא להורג, נשות הקצינים נשלחו למחנה עבודה וכנראה נרצחו עם הילדים. המושל הגרמני שיכן בבית האיכר משפחה אחרת ואמר להנריק שהוא יכול להמשיך לעבוד בחווה תמורת תשלום. התשלום לא הגיע בכסף, אלא בשקים מלאים בבגדים. "אל תדאג" אמר לו המושל, "זה מהיהודים".
כשמצבו הרפואי הידרדר, והם הרגישו שהם מתחילים לעורר חשד, החליטה אימו שהגיע הזמן לעזוב בחזרה לכיוון ורשה, שם השתכנו בבית של מכר. הנריק עבד בתור סבל, אך את רוב כספו נאלץ למסור לאדם שאיים שילשין על יהדותו. "חלק מהכסף החבאתי בנעליים, כך שיכולתי לקנות לי מעט אוכל". בעזרת המכר ממלקיניה – כפר קרוב מאוד לטרבלינקה, אימו מצאה עבורו משק שבו עבד כרועה פרות ובעבודות נוספות. אימו לא חזרה עד סוף המלחמה.
"חודש אחרי סוף המלחמה ראיתי בשדה אישה הולכת לכיווני. לקח לי זמן להבין שזאת אמא. רציתי לרוץ אליה אבל לא הצלחתי לזוז. התחבקנו. היא סיפרה שהגרמנים תפסו אותה אך לא רצחו אותה. היא שכנעה אותם שהיא אינה יהודייה".
לאחר המלחמה שכנעה אותו אימו בקושי לחיות בבית ספר לילדים יתומים יהודים. בלימודים אינטנסיביים השלים חומר של חמש שנים בשנה וחצי. במהלך שהותו בבית הספר נודע לו שאימו נרצחה. יהודים רבים נרצחו בפולין גם לאחר תום המלחמה.
ב־1948 התחיל הכשרה לקראת עלייה לארץ. הוא הגיע לישראל לקיבוץ עמיר שעל גדת נהר הירדן עם גרעין ההכשרה מפולין. משם נשלח לקיבוץ רבדים לתקופה של חודש וחצי כדי לחזק את הקיבוץ. בדרך חזרה חלה ונלקח לבית חולים בחיפה. בעודו מאושפז הגיעו חבריו לגרעין עם בשורה: התנועה החליטה לשלוח את הגרעין שלהם לקיבוץ רבדים. "אם אנחנו מחפשים אתגר – יש לנו ברבדים אתגר ענקי". רק שניים מתוך גרעין של ארבעים נשארו ברבדים. יחיאל עבד בכמה תפקידי מפתח בקיבוץ, ביניהם גזבר ומרכז משק, תרם מעצמו והוביל מהלכים רבים. עד היום הוא פעיל מאוד בחיי הקהילה. לדור הצעיר יש לו מסר ברור: "תהיו בני אדם עם עמוד שדרה, חוש צדק ויושר. נסו לבנות את החברה ולחיות בשלום עם אחרים".