ממתקים

יהודית כהן, נולדה בבודפשט, הונגריה ב־10.10.1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היא הייתה בת בכורה לאמא לילי – מורה לפסנתר, ואבא פאול – בעלים של חנות צבעי בית וחנות ממתקים. "אני זוכרת כמה אהבתי ללכת לחנות הממתקים. השתוללתי והרסתי ככה את השיניים, אבל זה היה כיף גדול".
בשנת 1944, כשיהודית הייתה בת שלוש ואמה הייתה בעיצומו של הריון עם אחיה, נכנסו הנאצים להונגריה ולבודפשט ופעלו באופן שיטתי לחיסול אכזרי של היהודים באזור. הם אספו את כל היהודים לגטו ומשם שילחו אותם למחנות הריכוז וההשמדה. בכניסתם לעיר היו בה מיליון יהודים, ובעזיבתם – רק חצי מיליון. "הייתי בת שלוש כשנכנסנו לגטו, אני אבא ואמא. אמא הייתה בהריון מתקדם. היינו בגטו עם כל המשפחה המורחבת: סבתא והדודים. לא היה לנו אוכל בכלל, אבל בזכות העובדה שאבא ידע גרמנית הוא היה יוצא כפעמיים בשבוע להביא דברים מחנויות שהופצצו".
כשכרעה האם ללדת, נלקחה לבית חולים נוצרי, "בית החולים היהודי היה מוקף בנאצים, וכל תינוק יהודי שהיה נולד היה מושלך לנהר הדנובה". שנה לאחר שנולד אחיה של יהודית, גרשון, בתחילת 1945, ניצחו הרוסים את הנאצים. "הרוסים פתחו את השערים ואמרו: 'יהודים, אתם חופשיים'! אני זוכרת שהם חילקו ממתקים ואמא שלי אמרה לי לנשק את ידיהם".
לאחר המלחמה, חזרה המשפחה לביתה ההרוס בבודפשט, שם מצאה את הפסנתר במקומו. אם המשפחה יכלה לשוב ולנגן ולעזור בפרנסת הבית. המצב היה קשה מאוד והמלחמה השפיעה על הנפש של כולם: "כשהיו לי סיוטים בלילה אבא היה יושב איתי עד שהייתי נרדמת". לאט לאט ניסו לחזור לשגרה, אבל שנה לאחר מכן, החליט האב שיעברו אל בן־דודו בסן־דייגו, צ'ילה. שם שנה לפני שהצטרפה יתר המשפחה, ועימם תינוק קטן שנולד בינתיים, אח קטן ליהודית וגרשון. אך הטלטלות לא הסתיימו, אימה גילתה שבזמן שהאב גר בצ'ילה, הוא הכיר אישה אחרת ועבר לגור איתה. ההורים נפרדו, שברון הלב והמצב הקשה, אילץ את האם למסור את יהודית וגרשון לבית יתומים יהודי בסן־דייגו, ואת התינוק הקטן למשפחתו של האב. "בשנת 1955, הגיעו סוכנים מהסוכנות היהודית והציעו לנו לעבור ארצה, שם יהיו הזדמנויות טובות יותר. לאמא לא היה דבר, היא החליטה באומץ לב לעלות עם שלושתנו לישראל".
הארבעה עלו לקיבוץ גן שמואל, בעוד האב נשאר בצ'ילה. יהודית גדלה בקיבוץ, התגייסה לצבא והכירה את בעלה שהיה חבר קיבוץ גלאון. "אני פה כמעט 60 שנה, גידלתי שלושה ילדים ושלושה נכדים". את סיפור חייה מקפידה לספר ומדגישה שזה למען הדורות הבאים, "אמא שלי לא דיברה מעולם על השואה למרות שחיה כל חייה בצילה. חשוב שהדורות הבאים ידעו מה עברנו". היא מביטה אחורה על החיים שעברה ומלאת תקווה: "חייתי חיים על הקצה, היה לי מאוד קשה אבל אני מרגישה שהייתי חזקה ושהחזקתי מעמד. עכשיו אנחנו במדינה שלנו. פה זה המקום שלנו. למרות שגם הנכדים שלי היו צריכים להילחם במלחמה של החודשים האחרונים, זו תמיד תזכורת לכך שאין לנו מקום אחר".