לשרוד מינקות

את אברהם בן נון פגשתי על הספה הרכה בביתו הקטן בקיבוץ, המקושט באוספי אומנות ייחודים וצבעוניים המכניסים שמחה בכל פינה בבית. האיש העדין וביתו הנעים עומדים בניגוד לחצר הקקטוסים העוקצניים והדוקרניים המקיפים את הבית. הוא טוען שפעם היה מתחזק את הקקטוסים הללו ואילו היום הם מחזיקים אותו בחיים.
הוא נולד ב־18.9.1944 בעיר שומאן בבולגריה לאמא מתילדה ולאבא אליעזר. בלידה אימו חלתה וסבתו הייתה שם לעזור בגידולו. אחד הסיפורים ששמע רבות הוא שסבתו אוחזת בו, תינוק עטוף בשמיכה, ביציאה מבית החולים ופלוגה של חיילים נאצים עוברים לידה, בוחנים את שניהם. הם בחרו להמשיך בדרכם מבלי לפגוע בה או בתינוק הרך. כך דנו אותו לחיים, והייתה זאת, באירוניה, הסלקציה היחידה שהיה עליו לעבור.
הוא גדל עם אחות אחת, שהייתה בת שש, במרתף קר ורטוב מלא בטחב ובעובש שהביאו עליהם חולי רב. "זה היה נס ששרדתי את המלחמה", הוא משתף.אביו נשלח למחנה עבודה, ואימו לא יכלה לפרנס אותם. כדי להביא אוכל הביתה, הסבתא הייתה פורסת שמיכה ברחובות העיר ומוכרת פריטים שהיו באמתחתה. "רוב ילדותי אכלתי תירס", הוא נזכר, ומשתף שעד היום זה טעם אהוב עבורו.
הוריו גורשו לעיר שומאן האנטישמית מעיר הבירה סופיה, איבדו את כל שהיה להם וחיו ברעב, בעוני ובעיקר בפחד גדול על חייהם. סיפורי הזוועות על אושוויץ המשיכו להגיע מהארצות הצמודות לבולגריה, על יהודים רבים שנשלחים ברכבות למחנות ההשמדה בפולין, אך הוריו המשיכו להיאחז בתקווה שיגשימו את חלומם להגיע לפלשתינה. כאשר הגיעו הנאצים לבולגריה, בשלהי 1941, סירב המלך הבולגרי בוריס למסור את היהודים לידי היטלר, ולצידו התייצבו הכנסייה. כך הצליחו לשרוד היהודים, אף כי נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב. בשנת 1949 הוריו החלו לצעוד ברגל עם מרבית יהודי בולגריה לעבר הנמל ועלו על אוניית מעפילים שהביאה אותם ארצה, למעברות בפרדס חנה.
הוא היה כבר בן חמש וזוכר בהתרגשות רבה את המסע. "רגע לפני שעלינו לאונייה שרנו את "התקווה". הדרך הייתה ארוכה ובסופה הגענו לישראל – ביתנו החדש". אך הם הצליחו להגיע לישראל. הוריו של אברהם מעולם לא חזרו להיות מי שהיו. אותות המלחמה ניכרו בחייהם עד למותם. כך גם אברהם בעצמו המשיך לחיות את חייו לצד חוויית הינקות הכאובה שנחרתה בו. עד גיל מבוגר לא היה מסוגל לאכול בחברה. הרעב שחש כתינוק עיצב את חייו, אך גם הפך אותו לאיש עם רעב לחיים ולתקומה. הוא שירת בצבא ההגנה לישראל כאחד הצלפים הטובים, השתתף במלחמות עקובות מדם והקים את ביתו בישראל עם אשתו מתיה וארבעת ילדיהם.
שיחתנו על זיכרון ישן של תינוק בן שנה שמבקשים להשמיד את עמו, שנאלץ לשרוד רעב וחולי בימי מלחמה קשים, מעלה זיכרון טרי וכאוב במיוחד על תינוק רעב אחר בן שנה שאיננו יודעים עדיין מה עלה בגורלו ואנו מתפללים לשלומו.