ילדת טהרן

"אני אחת מילדי טהרן", אומרת שושנה סעידי. היא נולדה בוורשה בשנת 1938. בספטמבר 1939 פלש צבא גרמניה לפולין ואביה גיוס לצבא כמו יתר הגברים. המשפחה גורשה מפולין והחלה לנדוד צפונה, כשאימה חולה. הם נסעו לביאליסטוק, משם ברכבות עם קרונות אטומים לסיביר ובהמשך לאוזבקיסטן. באוזבקיסטן אימה נפטרה. היא ואחיה נמסרו לבית יתומים, ואביה, ששירת בקולחוז לא רחוק, הגיע מדי פעם לבקרם. יום אחד, מבלי שהספיקה להיפרד מאביה, הועמסו על רכבות ליעד לא ידוע. בשלב מסוים עברו לאוניות וכך הגיעה שושנה לטהרן.
באותה התקופה הגיעו לטהרן כעשרים וארבע אלף פליטים, ביניהם כאלף ילדים ובני נוער. חלקם היו יתומים, ורבים מהם היו חולים, בתת תזונה ומחוסרי כל, אפילו בגדים. ציפורה שרת (אשתו של משה שרת) דאגה לטיפול בהם, במסגרת ועדה שהוקמה בארץ: היא ארגנה צוות אנשי חינוך, דאגה לביגוד והנעלה ולטיפול בחולים. הסוכנות היהודים השיגה ויזות לכל הפליטים, אבל אף מדינה ערבית לא הסכימה שהם יעברו דרכה.
לבסוף, יצאו הילדים באוניה מפקיסטן, משם לנמל סואץ, ומשם ברכבת לעתלית. ב־18 בפברואר 1943, רכבת עמוסה בכאלף ילדים ובני נוער, חצתה את גבול מצרים לארץ ישראל. "אחרי ארבע שנים שהטלטלנו בדרכים בין ארצות שונות, פרשת ילדי טהרן הגיעה לסופה", היא מספרת. הילדים פוזרו למשפחות בקיבוצים שונים, שני אחיה של שושנה הועברו לקיבוץ בית אלפא, והיא נשלחה לבית יתומים בירושלים. "רק לאחר כשנה, כשאבא הגיע ארצה, עברתי גם אני לבית אלפא והצטרפתי לאחיי. שם חייתי כארבע שנים, עד שאבא הכיר אישה והם עברו, יחד איתי, לכפר מנחם".
בזמן מלחמת השחרור, ילדי הקיבוץ פונו להדר רמתיים וגרו שם חצי שנה, "תחילה התנאים היו קשים, אך במשך הזמן המצב השתפר".
עם סיום היסודי עברה שושנה ללמוד במוסד החינוכי בנגבה: "גם שם לא היו תנאים טובים. חדר האוכל והמקלחת היו רחוקים, ויצאנו הבייתה רק פעם בשישה שבועות. במשך השנים השתפרו התנאים ויצאנו הבייתה אחת לשבועיים".
בצבא היא שירתה בגדנ"ע, ולאחר שנה מהגיוס נישאה למשה מכפר מנחם. "תחילה עבדתי כמטפלת, אך בהמשך נשלחתי לסמינר הקיבוצים ללמוד גננות". במקביל להיותה גננת הייתה שושנה מביימת הצגות, בתחילה הצגות לסיומי שנה של כיתות, ובהמשך גם הצגות בקיבוץ, "גולת הכותרת הייתה כתיבה ובימוי של מחזה לרגל שנת ה־60 של הקיבוץ", היא משתפת. היא עבדה גם כמדריכה במוזיאון השפלה והכניסה פעילויות חדשות להדרכה.
לשושנה ולמשה נולדו ארבעה ילדים, עשרה נכדים ושני נינים. שושנה השלימה עם העבר ומודה על ההווה: "בשנת 2007 נסעתי בפעם הראשונה לפולין יחד עם אחי. רציתי לסגור מעגל עם העבר שלי. הרבה שנים הכחשתי והדחקתי את היותי ניצולת שואה אך לאחר מסע זה, השלמתי עם כך. היום אני בבית, מוקפת נכדים ונינים ומודה על כך שהגעתי עד הלום".