במחסן הטבק

אהרון פרץ נולד בסופיה, בולגריה 1933. "כבר בגן התחלתי להיות מודע לאנטישמיות. לא במובן שאנו רגילים, אלא שאני שונה ולא כמו כולם. שאורח החיים שלי והשפה שלי שונים".
ב־1939 התחילה המלחמה ואביו של אהרון, שעבד עד אז כמנהל חשבונות, התבקש על ידי בעל הבית הבולגרי לגמור את המאזן, והוא הסכים. "הקומיסרים הגיעו לבדוק וראו שהוא ממשיך לעבוד. ביום ראשון באו בלשים הביתה, דפקו על הדלת ונתנו לנו צו לעזוב את סופיה תוך 24 שעות וללכת לגלות ביוון באזור הצפוני".
אחרי שגורשו מסופיה ליוון, הוחלט שיהודי יוון, ואיתם משפחתו של אהרון, יגורשו למחנות. עד שמשלוחי הרכבות יאורגנו הם הושמו במחסן טבק. "אני זוכר שהענישו אותנו שם במחסן. אני נכנסתי עם הנשים בתור ילד קטן. הפשיטו את הנשים וגם אותי וחיפשו בעיקר כסף ותכשיטים. אני חושב ששם היה המקום היחידי שפרצתי בבכי". במחסן הטבק לא היה מה לאכול, אבל אהרון ומשפחתו היו יחד. לאחר תקופה קצרה, הגיעה הפקודה שהרכבת מוכנה ומפנים את כולם מהמחסן. ברגע האחרון בוטל הטרנספר ואהרון ומשפחתו ניצלו מהגירוש, ועלו יחדיו לארץ ישראל בשנת 1949.
אהרון עלה לארץ במסגרת השומר הצעיר יחד עם חברו ניסים לופו, ועם מי שתהיה אישתו לעתיד – זיוה. "אני וניסים היינו שכנים באותו בנין ויחד בתנועת נוער קומוניסטית. אחר כך היינו יחד בשומר הצעיר ועלינו כשכבה. באותה השכבה גם זיוה היתה, אבל לא היינו בקשר. אני וזיוה שירתנו יחד בנח"ל, שם התאהבנו ובסוף השירות החליטו בתנועה שאנחנו מגיעים לקיבוץ גת.
זיוה פרץ, ילידת 1934, מהעיר גברום בבולגריה מספרת שכמעט ולא עברה את השואה. "היה לי מזל גדול. בדיוק ההפך ממנו – כשהוא אכל קש אני אכלתי אוזני חזיר. אני מעיירה שהיו בה רק שלוש משפחות יהודיות, ורצו להוציא אותי מבית הספר כשגילו שאני יהודיה. אני זוכרת היטב שלמעלה בהרים היו פרטיזנים, וכשהייתי בת 10-9 אני וכל הילדים היינו מביאים אוכל לפרטיזנים".
"אני וזיוה התחתנו למרות שלא היה נהוג, וזו הייתה חתונה שאפשר לכתוב עליה קומדיה. אחרי החופה כל האורחים נסעו לחגוג בדירה ביפו ואותנו שכחו ברבנות. נאלצנו לנסוע באוטובוס... זיוה לא שוכחת ולא סולחת. אני וזיוה יחד 70 שנים. לא יודע מה זיוה חושבת, אבל לדעתי לא היה משעמם. בעיר אתה גומר את העבודה – אתה בבית. פה תמיד יש משהו וזה עוזר לחיים ארוכים".
אהרון היה מזכיר קיבוץ גת (פעמיים), היה פעיל בבית תרבות, עבד במוסך וניהל אותו לפני שפרש לגמלאות. "מאז אני מצייר, אם כי בזמן האחרון המוזה קצת ברחה לי. ציורים כמו שעשיתי פעם אני לא כל כך עושה. זה מצריך זמן, לצבע שמן צריך לחכות והיום אין לי זמן. אני כבר לא צעיר ואני רוצה להתחיל וגם לראות את התוצאה… יש הפתעות בחיים".