אותיות ומספרים מגבעולים של קש

משה נולד בשנת 1936 בעיר בוצ'אץ', והיה בן יחיד להוריו – יעקב ופרידה שורץ. המשפחה החזיקה טחנת קמח גדולה וחלקת אדמה חקלאית רחבה. סמוך לטחנת הקמח, הרחק משאר בתי העיירה, התגוררה משפחת וייכריק הפולנית. אביו של משה הצליח לסגור עימם עסקה לבניית מחבוא בביתם, לכל צרה שלא תבוא. והצרה אכן באה. עם כניסת הגרמנים לאזור, מאות גברים יהודים מבוצ'אץ' והעיירות הסמוכות נלקחו אל גבעה בלב יער פודור – ונטבחו. גם אביו של משה נלקח לשם, אך תמורת אלף דולר הצליחה אימו לשחררו.
ביתם החדש בגטו בוצ'אץ' עמד לצד נהר הסטריפה. כשחזר לשם לסיור שורשים מצא גל לבנים אדומות במקום שבו עמד הבית, ועדיין הרגיש שדבר לא השתנה. המזרקה ממנה שתו מים וחלקי הגדר הכחולה שלשפת הנהר עוד היו שם. "אפילו הריח של העשבים והעצים של הנהר – נשאר אותו הריח", אמר. מכיכר השוק של בוצ'אץ' העלו הגרמנים את משה ואת אביו לרכבת הגירוש אל מחנה ההשמדה. בעוד הרכבת נוסעת, זרק אותו אביו מחלונה וקפץ גם הוא אחריו. הם הצליחו לשוב לגטו ולהתאחד עם אימו. משם הצליחו להגיע אל המחבוא בבית משפחת וייכריק. הם הסתתרו שם שנה וחצי, ולימים זיכו את בני המשפחה באות חסידי אומות העולם על כך. את תקופת המחבוא ניצל משה ללימודים. בהיעדר עיפרון ומחברת, השתמש אביו בגבעולי קש כדי להורות לו את צורת האותיות והמספרים וללמדו שבע שפות. לקראת סוף המלחמה הבית שבו שהו נשרף. משפחת וייכריק עזבו לפולין, ומשה עבר עם משפחתו להסתתר בבור בתוך היער שליד בוצ'א'ץ. אחד מעובדי טחנת הקמח, וילק, החליט להלשין עליהם לגרמנים כדי לרשת את הטחנה לעצמו. חודש לפני שהיה בן שמונה, ראה משה את אביו נרצח לעיניו, כשמילותיו האחרונות היו: "ברח בני, ברח". הוא הצליח לברוח חזרה לבור ולספר לאימו על האסון. המזימה של וילק צלחה – טחנת הקמח פעילה עד היום תחת ניהולו של נכדו. משה נשאר בבור עם אימו עד להצלתם בידי הצבא האדום.
משה עלה ארצה ב־1949 לכפר העלייה שליד חיפה, ומשם עבר לקיבוץ עין שמר. כשאימו הצטרפה אליו הם גרו בבני־ברק וניהלו מכולת קטנה. תפקידו היה לחלק עיתונים בבוקר, ולהביא ביצים מכפר סירקין. הוא למד בבית הספר המקצועי מקס פיין, התגייס לחיל האוויר ויצא לקצונה. משה התחתן וזכה לשני ילדים וחמישה נכדים. מספרי הקש שלמד עם אביו עמדו לו עוד שנים רבות, הוא למד אלקטרוניקה בטכניון, ועבד כמהנדס בבזק. בהמשך נסע לארה"ב ללימודי דוקטורט ב־MIT בתחום תקשורת לוויינים, ותפקידו האחרון היה הקמתה ומנכ"ל מתקן הלוויינים בעמק האלה. בשנת 2020 עבר לגור עם בת זוגו בקיבוץ נגבה, ובשנים האחרונות הוא עוסק בהדרכת טיולים, ובשיתוף סיפור עדותו עם משלחות רבות.