"כשהגרמנים התחילו להפציץ, אמא לקחה אותי על זרועותיה"

מרגריטה מרקוב נולדה ב-25 למאי 1935 בעיר לנינגרד. היא הייתה הצעירה משלושה ילדים: אחותה הייתה גדולה ממנה ב-5 שנים ואחיה הבכור ב-11 שנים. מרגריטה מתארת את ילדותה כתקופה יפה בה הרגישה אהובה בקרב הסביבה והמעגל המשפחתי שלה. אביה של מרגריטה עבד בסולובקי - מקום מעצר מרוחק, שהיה מיועד בעיקר למתנגדים סוציאליסטים של המשטר הבולשביקי החדש של רוסיה הסובייטית. הוא נפטר בשנת 1940 לפני המלחמה. אמא של מרגריטה הייתה עקרת בית וכשהתחילה המלחמה נותרה לבד עם שלושת ילדיה. מרגריטה הייתה בת 6 בזמן המצור והיא מספרת שתחילה רצו להסיע את הילדים למקום אחר מחוץ ללנינגרד, אך לא הצליחו בגלל ההפצצות. "כשהגרמנים התחילו להפציץ, אמא לקחה אותי על זרועותיה וכל פעם שבנו בקומה ראשונה של הבניין וחיכינו שזה ייגמר. אחי לא ירד אפילו מהדירה, הוא לא פחד", נזכרת מרגריטה.
לתקופה קצרה גרו ביחד עם אחותה של אימא, מכיוון שלא היה מים וחימום בבית אך בשנת 1941 שלחו את מרגריטה לבית יתומים. שם קיבלה את הבשורה המרה כי אימא שלה נפטרה. דוד שלה, לקח את מרגריטה ואחותה תחת חסותו, ואילו דודתה לקחה את אחיה הבכור, אך שחודש שלם לא נשמר הקשר בין האחים. "אני מאוד מודה לאישתו של דוד, ריטה, שקיבלה אותי ואת אחותי. לא משנה עד כמה קשה זה היה", היא אומרת.
אחיה הגדול של מרגריטה הלך לבית הספר צבאי, בו הביאו אוכל לתלמידים וגם יכלו לטפל בדלקת שהייתה לו ברגליים. "לבית הספר הוא הביא סנדוויצ'ים עם דייסה", היא נזכרת. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו בחיים. כאשר שברו את המצור, כל הבנים נשלחו למלחמה ושם נהרג. אחותה נפטרה מהתקף אפליפסיה, ומרגריטה נותרה לבדה. בשנת 1944 אנשים התחילו לחזור ללנינגרד, אך בשביל מרגריטה, "לא נשאר לי למי לחכות". היא מספרת כי לראשונה הלכה לבית ספר כאשר מלאו לה 8 שנים.

בתום המלחמה, מרגריטה הלכה ללמוד במכללה טכנית ובהמשך למדה באוניברסיטה. היא עבדה בתור כלכלנית במשך 40 שנים ותמונתה נתלתה על לוח הכבוד של מקום העבודה שלה. מרגריטה התחתנה בשנת 1958 כשהייתה בת 22, וכיום יש לה 2 ילדים מהם זכתה לנכדים ונינים.