"אבי אמר 'איזה פחד, תהיה פה מלחמה', בעודו מביט לשקיעה"

יוסף אימפורט בן מיכאל נולד ב-3 בנובמבר ב-1932 בעיר לנינגרד. משפחתו הייתה בעלת מעמד מבוסס, ויוסף היה הצעיר מבין שני אחים ואחות. אביו עבד בתור סנדלר אורטופדי עם מעגל לקוחות קבוע ורחב. אימו של יוסף הייתה עקרת בית, "תמיד היו לנו אורחים וצריך היה להאכיל את כולם", הוא משחזר.
יוסף מספר על יום שבת בו נסע עם הוריו לפארק מרכזי שהיה ממוקם ליד מפרץ נבה. "אבי הסתכל לשקיעה ואמר 'איזה פחד, תהיה פה מלחמה'. מעולם לא ראיתי אותו מדבר כך". למחרת בבוקר התחילה המלחמה. האח האמצעי שלמד בבית הספר של תותחנים, נשלח לחזית ובתקופת שירותו הגיע עד לרומניה.
עבור אמא שלו זאת לא הייתה מלחמה הראשונה שחוותה, לכן תחילה החביאה מזון בקופסאות במטבח כמו דייסות ומשמשים מיובשים .למרות זאת אספקת האוכל נגמרה בקצב מהיר מדי. בנוסף לשימורים אימו ואחותו היו מצליחות לקבל לחם עבור כל המשפחה - 125 גרם לכל אחד, בעזרת כרטיסייה אישית של לחם שרק מבוגרים שמלאו להם 18 היו מקבלים. לא תמיד הלחם היה אכיל, עקב תוספות לא רצויות שהוסיפו לקמח.
במרץ הוזמן רופא עבור אביו שחלה, אך הוא נפטר שבוע לפני שהספיקו לענות למצוקה הרפואית שלו. "אימא נאלצה להשתמש בכרטיסיית הלחם שלו כדי לשלם לאנשים עבור ארון הקבורה שלו", הוא נזכר.
משפחתו של יוסף חיו באזור שנקרא סמולנסקי בבניין בן 7 קומות בו היו הרבה ילדים. "היינו רואים את המטוסים מפציצים את העיר אך למזלנו אף טיל לא פגע בביתנו. בזמן המלחמה אני וחבר שלי - אנטוליי, רצנו לרחוב והסתכלנו איך הרסיסים נפלו. היינו אוספים ומוסרים אותם. ככל הנראה מהברזל הזה היו עושים עוד משהו" אומר יוסף.
חוץ מרעב, היה קשה מאוד להתחמם. "אימא החליפה אוכל שהיה לה לתנור מברזל כך שכל הזמן היה עשן בחדר אבל לפחות היה קצת יותר חם מאשר בחוץ", הוא מספר. דבר אחד יוסף לעולם לא יישכח - וזה העת שבא הביאו כרטיסיות לאמבטיות מחוממות לכבוד חג 'נובי גוד'. "זאת הייתה הפעם הראשונה מזה המון זמן שהיה אפשר להתקלח במים חמים ולא קפואים".
ביום הניצחון יוסף רץ בכל העיר והיה מאושר. אימו ואחותו הלכו לראות את זיקוקי הניצחון, אבל יוסף לא הצטרף אליהם, הוא בחר להישאר בבית ולקרוא את 'דון קישוט'. כשהיה סטודנט, הכיר את אישתו בשנת 1951, אשר הייתה ספרנית באוניברסיטה. הם חיו ביחד יותר מ-70 שנה. השניים עלו לארץ בשנת 1987 ויש להם בת ונכדה.