מסל הכביסה ועד לשולחן הכנסת

ברמלה של פעם, מול תחנת המשטרה ברחוב דוד מרכוס, עמדה מכבסה אחת קטנה. לא סתם מכבסה - הראשונה בעיר. שם, בין אדי הגיהוץ לסבון המרוכז, גדלה ילדה אחת עם עיניים סקרניות ונשמה של לוחמת: יהודית מנדה.
״אותו מפתח פתח את כל הדלתות״, היא נזכרת בצחוק, כשמספרת על ילדות של דלתות פתוחות ושכנות שלא הכירו את המושג ״לנעול״. לא פלא שהיא לא עזבה את רמלה מאז - לא כתיירת ולא כתושבת זמנית: ״אני פה - מיום הולדתי ועד היום״.
את אהבת חייה, אריה ז״ל, פגשה סמוך לסיום התיכון. בזמן שחיפשה עבודה זמנית לפני הגיוס, נקלטה לתעשייה האווירית - והוא כבר היה שם מנהל מחלקה. הניצוץ נדלק מיד. היא התגייסה לצה״ל, שירתה כמש״קית ח״ן, אבל לא סיימה את השירות: ״אז מי שהתחתנה – שוחררה, וכך היה.״ הם נישאו בינואר 1972 והקימו משפחה לתפארת: רונית, אבינועם ושישה נכדים.
אחרי שנים בהן התמסרה לגידול ילדים, יהודית הרגישה שהגיע זמנה לפרוץ החוצה. ב-1989 הציעו לה להתמודד לראשות נעמ״ת מרחב השפלה – והיא זינקה לאתגר. ״היית כל הזמן מספר שתיים, הגיע הזמן שתהיי מספר אחד״, אמרה לה הממונה שלה - ומאז ועד 2022, במשך 33 שנים, היא הובילה, חינכה ונאבקה למען זכויות הנשים העובדות.
היא ניהלה 12 מעונות יום ברמלה, לוד, שוהם ומודיעין, העניקה ייעוץ משפטי לנשים בדיני אישות, טיפלה בצוואות ובהסכמי ממון, וארגנה טיולים, נופשונים והופעות לכולן - ממתנדבות צעירות ועד סבתות וותיקות. ״רציתי להגיע לנשים. להבין איך הן מתחברות אליי״.
אבל יהודית לא הסתפקה בלדאוג לנשים - היא דאגה גם להשמיע את קולן. הופיעה בוועדות הכנסת, שיתפה פעולה עם ההסתדרות בנושאי דיני עבודה, לחמה באלימות נגד נשים - גם ברחוב, גם בבית, וגם במקומות עבודה. ״הצפתי בעיות מהשטח – כדי שיקודמו חוקים שיגנו על נשים״.
כשהילדים ביקשו שתפרוש - היא סירבה. רק כשאיבדה את אריה הבינה: ״לא יכולתי גם להתאבל וגם לעבוד בעשייה כל כך תובענית״. וכששאלה את עצמה ״אולי באמת הגיע הזמן?״ - היא ידעה את התשובה.
אבל אל תדאגו - גם אחרי הפרישה, יהודית לא נחה לרגע. עם חיוך על הפנים ואהבה עצומה לרמלה בלב, היא ממשיכה לפעול, להשפיע - ולכבס לכל הספקנים את העיניים.