לילות רמלה

יוסף לוי נולד בשנת 1954 באלכסנדריה שבמצרים. בגיל שנתיים, בעקבות מלחמת סיני, גורשה משפחתו ביחד עם כעשרים וחמישה אלף יהודים ממצרים. "לא אשכח איך לימים כשגדלתי, הוריי סיפרו לי שהורשו לקחת עמם מזוודה אחת וקצת כסף. את כל רכושם הם נאלצו להעביר לממשלה המצרית בטרם עזבנו", מספר יוסף בעצב.את חייהם כעולים חדשים בישראל החלו בעיירה אופָקִים, בה גר יוסף עם משפחתו כעשרים שנה. לאחריהן, במהלך 1976, עבר לגור ברמלה בעקבות אשתו לוּנה ז"ל, אותה הכיר בחתונה של חברים משותפים שהתקיימה ברמלה. שם הם הקימו משפחה – שלוש בנות המתגוררות כיום ברמלה, ושני בנים שעזבו את העיר.
"את רמלה הכרתי כבר בשנות השישים והשבעים", מספר יוסף, "נהגנו להגיע פעמים רבות מאופקים להופעות במועדונים המפורסמים שלה: ה'קָלִיפְּסו', ה'דולפין' ועוד. הכל התרחש סביב העיר העתיקה והשוק. אני זוכר איך עמדנו בתור כדי לראות את עוזִי פוקְס והסגנונות, ניסים סרוסי, האריות, הצ'רצ'ילים, שימי תבורִי ורבים אחרים. זו הייתה תקופה מדהימה. נהגנו להתחכך בבליינים שהגיעו כמובן גם ממרכז הארץ". העיניים של יוסף מבריקות כשהוא נזכר ומדבר על התקופה ההיא, והוא ממשיך: "זו הייתה כמיהה לא רק למוזיקה טובה וחיה, אלא גם לצאת ולראות עולם. אני חושב שזה היה מוני מושונוב, יליד העיר, שכינה את רמלה כליברפול של ישראל של שנות השישים".
יוסף עבד כעשר שנים בחברת בת של חברת תעבורה, ולאחר מכן בחברת צינורות מזרח תיכון כמלגזן וכמכונאי. מקום עבודתו האחרון היה בחברת שמירה בבתי ספר מטעם משרד החינוך.
לפני כשתיים עשרה שנים נפטרה אשתו של יוסף. תמונותיהָ ותמונות ילדיו מעטרות את קירות הדירה. "אני מאוד מתגעגע אל לונה. זה לא קל להישאר לבד בבית", מוסיף בעצב.
בסיום פגישתנו בדירה שברחוב סוקולוב, בה הוא חי מאז הגיע אל העיר בשנת 1976, חוזר לרגע הניצוץ בעיניו והוא אומר: "הייתי רוצה שהעיר תחזור להיות מה שהייתה לפני חמישים שנה. עיר עם חיי לילה תוססים – ימי הזוהר של רמלה. אני זוכר שיהודים וערבים היו כמו אחים אז. כבר לפני הרבה שנים משהו נעצר בעיר, וכולי תקווה שימיהָ הגדולים עוד ישובו ובמהרה בימינו".