יצירת חייה

מטי נולדה בבולגריה בשנת 1934. בשנת 1948, לאחר ששרדה את תלאות מלחמת העולם השנייה ואת השואה, עלתה משפחתה לישראל. מטי, רק בת 13, חברה לקבוצת נוער שהגיעה עמה מבולגריה והם הצטרפו יחדיו לקיבוץ עין-גב, שם שהתה שלוש שנים. לדבריהָ, אלה היו שלוש השנים היפות בחייהָ.

בסוף שנת 1950 נאלצה לעזוב את הקיבוץ כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כך הגיעה לעיר רמלה בה היא מתגוררת עד היום. ברמלה הקימה משפחה – שני ילדים, ארבעה נכדים ושני נינים.

מקום מגורי משפחתה היה סמוך לשוק העירוני, לפני הקמתן של המעברות בעיר. המשפחה התגוררה שם לאורך שנים. דאגתה הייתה למצוא מקום עבודה כדי להקל על פרנסתם של הוריה ומשפחתה. היא התקבלה כמטפלת במעון של ויצ"ו הראשון בעיר. עם פתיחתו של קורס מזורז לגננות, שהיה כצורך השעה, הצטרפה מטי ללימודים בצוות של גננות לעתיד. עם סיום הקורס התקבלה לעבודה כגננת עם פתיחתם של הגנים הראשונים בעיר. "מהר מאוד הובהר לי שהיו בידי כלים בסיסיים בלבד לעבודה", מטי מספרת. "חשתי באחריות והשליחות הרובצות עליי שהיו בראש מעיניי. זו הייתה דרכי לאורך כל שנות העבודה במערכת החינוך ברמלה".

לאחר שירות צבאי בבסיס של פיקוד מרכז שהיה סמוך לרמלה, פנתה ללימודים אקדמאיים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא השלימה תארים ראשון ושני בחינוך ובתולדות האמנות, והמשיכה לעבוד עם ילדים במערכת החינוך בעיר. מתוך ארבעים שנים במערכת החינוך, 17 שנים ניהלה מטי מרכז לאמנות לגיל הרך, שקלט ילדי גן הן מהחינוך הממלכתי והן מהממלכתי-דתי ברמלה.

"אני זוכרת את הנסיעות עם הילדים וההורים למוזיאון בת"א", היא משתפת. "בין אם מדובר במשפחות דתיות או חילוניות – מגע עם עולם האמנות היה המטרה". במשך כל אותן שנים, במקביל לעבודתה החינוכית, התמקצעה בתחום האמנות בדגש על פיסול, קרמיקה, ציור ורישום. על כל זה היא לא מוותרת גם היום.

"אני זוכרת שביקרתי במוזיאון הטבע בפריז, שם פגשתי בכניסה קבוצה של תלמידים מקומיים ממתינים בכיליון עיניים לפתיחת המוזיאון. שם הבנתי את החשיבות של מפגש ישיר עם אמנות, ודמיינתי שכך אני רוצה שיהיה גם ברמלה. דמיינתי, וזכיתי". בזכות מטי, בשנת 2011 נפתח המוזיאון לתולדות רמלה ובו גם גלריה לתערוכות מתחלפות. "התנדבתי במוזיאון כעשרים שנים ואף זכיתי להציג בו תערוכת יחיד של עבודותיי. המוזיאון והתערוכות מעשירות את תלמידי ותושבי העיר ואת הדור החדש. זו הייתה תפיסתי מאז ועד היום".

בסוף המפגש בביתה של מטי, בית עם חצר המלאים שניהם כמעט עד אפס מקום בפסלים ובעבודות שיצרה במו ידיה, היא הוסיפה: "בניתי בעיר הזאת את ביתי והקמתי בה משפחה. חינכתי דורות של ילדים – ילדי ארץ ישראל, דור חדש שקם בארץ. שנים של עבודה קשה, אך עם תקווה לעתיד טוב יותר. היום אני אמנית מן השורה, המציגה את עבודותיי בארץ ובחו"ל. בכל מקום אני מציגה את עצמי כתושבת העיר רמלה. אני גאה במשפחתי שגידלתי בעיר ורואה בהם נציגים ראויים לארץ ישראל היפה, בעלי ערכים ציוניים ואהבת הארץ. אלו אותם ערכים בהם התברכתי, ובהם דגלתי לאורך כל שנות עבודתי בחינוך".