טובה ללא הפסקה

טובה היא אישה חייכנית בת שבעים ושלוש, רבת כישורים ותחומי עניין. יש לה שלושה ילדים, שניים עשר נכדים ונינה. הימים שלה מלאים בהתנדבות, בעשייה ובתחביבים שמעסיקים את הידיים ואת הנפש גם יחד.טובה נולדה בבוכרה ועלתה ארצה בשנת 1979, בגיל מאוחר יחסית, כשהיא כבר אחות מוסמכת ונשואה. בארץ היא ובעלה גרו ביחד עם חמותה וגיסתה, והיו אתגרים לא מעטים בתנאי המגורים הללו בארץ זרה.
עד גיל חמישים וחמש עבדה כאחות במחלקת נוירולוגיה בשיבא, ולאחר פרישה מוקדמת החליטה ללמוד מקצוע נוסף. היא הלכה ללמוד במכללה לענפי ספורט וסיימה את לימודיה עם ציונים טובים. פרויקט הסיום שלה עסק בנושא של כאבי גב, תחום שמעניין אותה מאוד.
בתום הלימודים החלה לעבוד כמורה להתעמלות לגיל הזהב מטעם מועדון 'רוטרי', ובהמשך עבדה כמורה לספורט במועדונים ברמלה, בין השאר עם נשים דתיות. בסך הכל הייתה מורה להתעמלות חמש עשרה שנים, וכשפרשה קיבלה תעודת הוקרה וברכה מעיריית רמלה.
לטובה תשוקה בלתי נדלית ללמוד דברים חדשים. היא סיימה קורס פסיכודרמה וגילתה כישורי משחק נדירים, הנובעים מן האותנטיות והאינטליגנציה רגשית שלה. כך התקבלה לתיאטרון "חנדה חנדה", התיאטרון העברי הבוכרי הראשון והיחיד מסוגו בעולם. זהו תיאטרון מקצועי שמעלה כל שנה הצגה מקורית חדשה. טובה הופיעה בהצגות של התיאטרון ברמלה ובכל הארץ, מול קהלים של עד שלושתם אלפים אנשים.
מכאן הדרך לעולם הרדיו והטלוויזיה הייתה קצרה. היא הופיעה בתכנית "רמזור" לצד אדיר מילר, לתפקיד שאליו לוהקה מיד. טובה כתבה ושיחקה עבור הטלוויזיה הקהילתית של רמלה, ושידרה בתחנת "קול ישראל" בשפה הבוכרית. בעקבות היותה טובה בשלנית מצוינת, היא צולמה לרשת כשהיא מבשלת מאכלים מסורתיים בבגדים מסורתיים, ואף קיבלה פינת בישול משלה בתחנת הרדיו "קול רמלה".
נוסף על כל אלה, טובה מצלמת ומציירת. היא לקחה קורס צילום, והתמונות שצילמה במסגרתו השתתפו בתערוכה בתל אביב. תמונות נוספות שלה פורסמו בתערוכה באשכול פיס ברמלה.
"אני לא נחה לרגע", משתפת טובה, "לכל יוזמה שעולה מהעירייה או מהקהילות אליהן אני משתייכת, אני נרשמת מיד". הלו"ז שלה ממשיך להיות מלא וגדוש, וכולל מפגש עם קבוצת נשים ברמלה, לימודי תיאטרון וספרות בתכנית ללימודי אזרחים ותיקים, התנדבות בגינה ב"בית אנוש", התנדבות בבית ספר לחינוך מיוחד וכתיבה שירים בעברית וברוסית.
טובה מוצאת זמן גם למשפחתה היקרה, וכך את הריאיון קיימנו לצד בתה ונכדה. היא מטפלת במסירות בבעלה שחולה סוכרת, שהיה במהלך חייו אפסנאי בשירות בתי הסוהר וגבאי בבית כנסת.
"אני שומרת את התעודות מכל קורס שלמדתי", אומרת טובה בגאווה, ועם הגאווה הזאת אי אפשר להתווכח. החיוניות המדבקת שלה הופכת אותה למבוקשת מאוד בקהילה, וכל מי שפוגש אותה מקבל אותה בסבר פנים יפות ובהודיה. טובה מוכיחה שהחיים בגיל השלישי יכולים להיות גדושים ומרתקים, לא פחות מכל גיל אחר – ואולי אפילו יותר.