חיי שרה

"קוראים לי בשני שמות – שרה חיה. בגלל זה אני חיה" – פותחת ואומרת שרה חיה רוזנברג, בצחוק אמיץ של מי שיודעת להעריך את החיים.
שרה נולדה בשנת 1934 בעיירת פועלים קטנה ברומניה, שחיו בה בסך הכול חמש מאות משפחות יהודיות. החיים בעיירה התנהלו מי מנוחות, ולמשפחתה של שרה – שכללה סבתא, אם ודודה - לא חסר דבר.
ב-1939 האנטישמיות הרימה ראש, והרומנים החלו לבצע פוגרומים ביהודים. שרה הייתה ילדה קטנה והסתגרה בבית, אך שמעה מאימה על המתרחש. "פתאום גם השכנים שלנו התחילו להתנהג אלינו כאילו אנחנו נגועים", היא משתפת, "היו יורקים ומרביצים ליהודים ברחוב. בבית קיבלתי חינוך של אהבה ושל נתינה, ואז בחוץ – את רוצה לאהוב, אבל לא מקבלים אותך".
ב-1941 פלשו הגרמנים לרומניה וגירשו את היהודים מהעיירה. את צעקות הגרמנים והבהלה סביב שרה לא תשכח לעולם. הילדים והנשים הועלו על עגלות משק ונשלחו לעיר זרה, והגברים נשלחו למחנה עבודה. בעיר הגרמנים דחסו את כל היהודים בבית כנסת אחד, והגבילו את היציאה החוצה לשעה בלבד – ורק עם טלאי צהוב. "האור שלי הייתה אימא שלי", מספרת שרה, "היא הצילה אותי מהגיהינום. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, אבל היא הצליחה למצוא לי ולדודתי בית ודאגה לנו לאוכל בכל פעם שהיה אפשר לצאת. היא הייתה פייטרית".
לקראת סוף המלחמה, רומניה הייתה תחת הפגזות. במשך שלושה שבועות שכבו שרה ומשפחתה בתעלות, וגם אז הצליחה אימה לזחול החוצה ולשוב עם קצת לחם ומים. "עד יום מותה היא לא סיפרה לי איך היא הצליחה לדאוג לנו".
בתום המלחמה הן שבו לעיירה ההרוסה, אימה פתחה חנות ושרה חזרה לבית הספר. למרות שהחיים החלו לשוב למסלולם, בשנת 1951 עלו שרה ואימה לארץ ישראל. הן הגיעו היישר מהאונייה לרמלה, ודוד של שרה שהגיע לארץ קודם לכן אסף אותן לביתו. האם הלכה לעבוד בניקיון בבית החולים "אסף הרופא", ושרה הנערה החלה להתחבר ולבלות עם בני גילה. בראש השנה באותה שנה פגשה את דוד רוזנברג (ז"ל), ושלושה חודשים לאחר מכן התחתנו.
שרה ובעלה התגוררו בדירת חדר, בשכונה שהייתה קיבוץ גלויות אמיתי: עולים מכל העדות, מוסלמים, בדואים ונוצרים חיו בשלום ובשותפות. במבצע סיני, כאשר בעלה גויס והשאיר אותה עם שתי ילדות קטנות בבית, השכנים הבדואים היו מביאים לה בכל בוקר ביצים טריות. "הם היו אומרים לי: שרה, את תשני בשקט, אנחנו שומרים עלייך", היא נזכרת. "זאת רמלה בשבילי. עד היום האנשים כאן אדיבים ואוהבים לעזור. רמלה היא החיים שלי".
במהלך השנים שרה הייתה עקרת בית ואם למופת, וגידלה משפחה שמונה היום חמישה (!) דורות: שלושה ילדים, 13 נכדים, 49 נינים ושלושה בני נינים. "יש לי משפחה לתפארת", אומרת שרה בגאון, "אני ניצחתי".
לאחר שנפטר בעלה היקר בשנת 1990, שרה התנדבה במשך 28 שנים בקופת חולים "לב" ברמלה. בנוסף היא מקפידה למסור ולספר את עדותה מן השואה, ומשתתפת עד היום במפגשים עם בני נוער. "שנאה מביאה להרס ולמלחמה", מבקשת שרה למסור, "אל תשנאו, רק תאהבו. אני מאחלת לדור הזה שתמיד תהיה לכם אהבה בלב ושתעזרו אחד לשני. זה נותן חיים".