המכונאי

לדוד יוסוב יש כישרון מיוחד: הוא יודע לתקן כל דבר. בסדנת עבודה שהקים בביתו, בין ברגים לכלי עבודה, הוא מצליח לתקן דברים שאחרים כבר היו מוותרים עליהם. אבל דוד לא מוכן. שעונים מקולקלים חוזרים לתקתק בסדנה שלו שנדמה שהזמן קפא בה.דוד נולד בשנת 1937 בעיר יאסי ברומניה, בן בכור לאבא יעקב ואמא צילה. ילדותו הייתה בצל השואה. הוא מספר על היום בו לקחו את אביו בשיירה ממנה לא חזר אף אחד. "בזכות שוחד שאבא נהג לתת למפקד המשטרה לאורך השנים, הוא החליט לחלץ אותו. הוא הרביץ לאבא מכות קשות ואמר לחיילים שיש לו חשבון אישי איתו, כדי שיאפשרו לו לקחת אותו למעצר. כשהגיעו לתחנה אמר לו לברוח". לאביו הייתה מסעדה אותה נאלץ למסור לידי השלטונות. "לימים חזרתי לבקר שם והמסעדה עוד פעלה, אבל תחת הנהלה אחרת לגמרי", הוא משתף.
בשנת 1952, כשנפתחו השערים לעלות למדינת ישראל, דוד, הוריו ואחותו הקטנה החלו במסע העלייה. "אין מדינה אחרת בה יהודי יוכל להיות בטוח מלבד ישראל", הוא אומר, "במיוחד היום". תחילה הגיעו למעברה בבית שמש, אבל ידעו ששם לא ישארו. "אבא עלה על תחנת רכבת והגיע לשוק של רמלה. הוא התחבר שם לקבלן שהציע לו לקנות חדר וחצי וזה היה ביתנו הראשון בישראל".
ברומניה דוד עוד זכה ללכת לבית הספר, אבל בישראל זה כבר היה מחוץ להישג ידיו של הוריו. כך גם דוד יצא לעזור בפרנסת המשפחה, ועבד כטכנאי במוסך. "באותה תקופה לא היה לכל אחד רכב פרטי, אבל היו מוסכים. למדתי שם את המקצוע והתאהבתי במכוניות. ברגע שהגעתי לגיל המתאים גם הוצאתי רישיון נהיגה בקלות", הוא מספר.
בגיל שמונה עשרה התגייס לצה"ל לחיל הנדסה ושם עסק בפירוק מוקשים. "היו הרבה אבידות במשימה הזו, וגם אני נפגעתי קשות ביד", הוא משתף. בעקבות הפציעה שוחרר מהשירות. בשלב זה היה בצומת דרכים: כיצד מוסכניק שמשתמש בידיו ימשיך במלאכה? "הרצון להשתפר וללמוד עד היום הוא חזק בי" הוא מספר, וכך חזר לעבודה ואף החל לעבוד כטכנאי בתעשייה האווירית. "באותה תקופה למדתי אנגלית כי כל הספרות הטכנית הייתה באנגלית ורציתי להבין במקצוע. המוסך גדל לכדי ארבעים עובדים, ובעקבות הבקיאות שלי מוניתי להיות מנהל המוסך".
אחרי שלושים ושש שנים בתעשייה האווירית פרש לגמלאות, אך הוא ממשיך לעסוק בכך בביתו. וכך בעודנו משוחחים, הוא כבר מודיע שעליו לצאת לסייע לבתו בתיקון הרכב. כן, גם בגיל גבורות, הוא הראשון להתייצב. הרצון לסייע הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, כך עולה גם כאשר סייע לצה"ל במלחמת יום הכיפורים. "זה היה בשבת כשראינו שלושה טנקים חונים ללא תזוזה. אחד מהם לא הצליח לנוע והם חיכו ליחידה הטכנית שתגיע לסייע. אחד החיילים שם שיתף אותי שהמצרים תקפו ושהם יצאו מצריפין במטרה לסייע לכוחות בסיני. אמרתי לו שאני יכול לסייע להם, וכמו כל מכונאי כלים וחוטי חשמל לא היו חסרים לי בבית, והלכתי להביא אותם. הצלחתי לייצר מעקף והמנוע התניע, והחיילים היו מאושרים להמשיך בדרכם. ואני? אני הצלחתי לעזור במשהו למאמץ".
לדוד ולאשתו מרים יש שלוש בנות, מהן זכו לנכדים ואף נינים. חלקם נשארו לגור ברמלה. "אני אוהב ברמלה את הפשטות", הוא משתף. "אני מקווה שתמשיך להתפתח, שאנשים ימשיכו לבנות בו את ביתם ושלא ירצו לעזוב".