הלב שפועם דרך דורות

ברחוב המגדל הלבן גרה שמחה מימון טייב – אישה ששמה אומר הכול. שמחה של עשייה, שמחה של משפחה, שמחה של רמלה. כשמדברים איתה קשה להאמין כמה חיים, תלאות, אהבה ושורשים שזורים בסיפור החיים שלה. כל משפט שלה הוא תבלין מהמטבח התוניסאי, כל ניחוח – מגיע מהשוק של רמלה ביום רביעי, וכל חיבוק – חום של שלושה דורות שגדלו תחת ידיה.שמחה נולדה בתוניס ועלתה לארץ בגיל שנתיים. את שנות ילדותה היא זוכרת היטב: “הייתי בת כחמש כשהגעתי לרמלה. לקחו אותנו ישר לבית של סבא שלי. לא היה לנו כלום. גרנו יחד – אבא, אימא ושבעה ילדים – אצל הסבא והאישה השנייה שלו, סבתא חורגת”.
שם, בתוך הצפיפות והקשיים, התחיל סיפור אהבה מתמשך עם העיר רמלה – סיפור שנמשך עד היום. היא חוותה את העיר עוד בימי המעברות, את הקליטה, את השכנות החמה ואת רוח הקהילה. “ברמלה כולם הכירו את כולם. לא היה הרבה – אבל הלב היה מלא”.
במהלך חייה עברה שמחה לא מעט. היא נישאה לראשונה בגיל 17 למשה מימון, ונולדה להם בת – סיגל. בני הזוג התגוררו בחדרה, עיר הולדתו של משה, אך במלחמת ששת הימים הוא נהרג, ושמחה נותרה אלמנה צעירה, אם לתינוקת בת כמה חודשים בלבד. אז חזרה לרמלה –העיר שבה גדלה, ושם התחילה פרק חיים חדש, קשה אך מלא תעצומות.
מתוך העצב צמחה עשייה. שמחה עבדה כתופרת, והפכה עם השנים לאחראית על מתפרות – דמות מפתח בעולם של עבודה מדויקת, קפדנית ומלאת כבוד למלאכה. תושבי רמלה הכירו אותה כאישה חרוצה, מובילה של צוותים, עם עין לפרטים וידיים טובות.
כעבור עשרים שנה נישאה בשנית, ונולד לה בנה נתי (נתנאל) – בן הזקונים שלה. בינתיים, בתה סיגל עשתה קריירה מרשימה בצה”ל כקצינת נפגעים, תפקיד טעון במיוחד עבור בת שכולה. כשהשירות קרא לסיגל, שמחה הייתה זו שסייעה בגידול הילדים: גל, פז, דור ואורי – ארבעת הנכדים שזכו לגדול בין המטבח לשוק, בין הסיפורים של תוניס לתפילות של רמלה. היום, גם הנינים אור וליה זוכים לטיפול המסור של סבתא. “אני רואה את הילדים, הנכדים והנינים – וזה שווה לי את כל החיים”, היא אומרת.
בכל יום רביעי היא לא מפספסת את השוק של רמלה – “זה היום הכי שמח בשבוע”, היא מספרת. “אני קונה ירקות, דגים, תבלינים, הכול טרי. ואז מבשלת לשבת. אף אחד לא מפספס את הקציצות שלי ביום שישי”. האוכל של סבתא שמחה הוא סיפור בפני עצמו.
בשנתיים האחרונות היא גם מציירת. ציורים צבעוניים ומלאי חיים תלויים בביתה, בהם כל צבע הוא רגש. אפילו בתמונה שצולמה לכבוד תערוכה זו – שמחה בחרה להצטלם לצד היצירות שלה.
שמחה היא אישה של עשייה שקטה. בלי תארים, בלי רעש, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. היא הלב של משפחתה, והיא אחת מאותן נשים שבנו עיר שלמה דרך סירים, תפירה, ציור, חינוך – ואהבה.
כמה ברכה יש באישה אחת שידעה לחבק כל כך הרבה. עבורה, רמלה זה הבית. שמחה לא רק גדלה כאן – היא גידלה כאן דורות שלמים.