טוביה שפירא

טוביה שפירא העביר את ילדותו בין מכונות תפירה, פטישים ולוחות עץ, בבית המלאכה של אביו לתיקים ולמוצרי עור. "כל פתיחה של קופסת דבק הייתה מסחררת אותי", הוא נזכר בחדווה. טוביה ומשפחתו הם מוותיקי רעננה, העיר שבמרכזה שכנה החנות המיתולוגית של אביו בשם "ש. שפירא". החנות הייתה התגשמות חלום עבור הוריו, שלום (שולם) ולאה שפירא, זוג שורדי שואה שנמלטו יחד מפולין הכבושה במסע תלאות ברחבי אירופה. הם הגיעו ארצה בסילבסטר של שנת 1948, וב-30 למרץ באותה שנה, בתל אביב, נולד טוביה - בנם הראשון. לאחר לידתו עברה המשפחה הטרייה לרעננה, וב-30 לנובמבר 1950 נולדה אחותו בלהה. מכאן והלאה תהפוך רעננה לביתם לדורות.שורשיו של טוביה נטועים עמוק ברעננה, ומסתעפים מהחנות של אביו אל תחנות שונות בעיר: תיכון "אוסטרובסקי", אשר טוביה היה מראשוני תלמידיו; תנועות הנוער השונות שפעלו בעיר; ואפילו חבורת "חסמב"ה" המקומית, שייסדו טוביה וחבריו על יד עץ התות בפינת הרחובות ברנר ואחוזה. "החינוך לאהבת הארץ ולאהבת הטבע, והיכולת שלנו, בני ניצולי השואה, להילחם ולהחזיר את הכבוד האבוד, השפיעו עליי מאוד", מעיד טוביה, שכבר כילד הוקסם מן המורשת החלוצית וסיפורי המאבק של קום המדינה.
בשנת 1966 התגייס טוביה לגדוד 890 של הצנחנים. הוא לחם במלחמת ששת הימים ברפיח (1967), שם זכה לצל"ש על חילוץ הפצועים ממחלקתו, במלחמת ההתשה בתעלה סואץ ובמלחמת יום כיפור ברמת הגולן.
בתקופת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה ופסיכולוגיה, הכיר טוביה את אשתו ויוי. השניים נפגשו על אוטובוס באוניברסיטה העברית בירושלים, וטוביה מיד הוקסם מרעמת תלתליה ומהלך רוחה המפוזר: "כנראה שבתת מודע חיפשתי את האישה הכי רחוקה מה'פולניות' בה גדלתי". הם נישאו תוך שלושה חודשים והביאו את בנם הבכור שחר ב-1973, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. טוביה גויס למילואים בתחושות מעורבות של שליחות וגעגוע, בידיעה שיחמיץ את חודשיו הראשונים של הבן הנולד. בסיום המלחמה שב טוביה בשלום אל תינוק בריא וערני, "החוליה הפותחת בשרשרת השבט לבית שפירא-מטלון".
כיום מונה השבט של ויוי וטוביה 4 ילדים – שחר, גילי אורית ושי, ו-7 נכדים – עידו, ליהי, עומר, אריאל, דניאל, עמית ורוני. לטוביה תואר שני במדיניות ציבורית ומאחוריו קריירה ניהולית ענפה בחברות הייטק ובמוסדות מדינה. חנות העור של הוריו לא קיימת עוד, אך את הקשר הייחודי של טוביה לעיר רעננה ולמורשתה אי אפשר להתיר. מאז שפרש לגמלאות ב-2015, הוא מקדיש את זמנו לפעילות התנדבותית מגוונת בעיר. "באותם ימים סוערים של המלחמה והמלחמה שאחרי המלחמה, לא חזיתי שאזכה למשפחה רחבה, תומכת ואוהבת". טוביה שפירא, בן לניצולי שואה שנעקרו מארצם, קבע ברעננה את ביתו וממשיך לטפח אותו למען הדורות הבאים.


שום דבר לא יעצור אותה
"לעשות טוב" ו"גם אני יכול" – זה המוטו