שמחה אל ווהבה

הסיפור של שמחה אל ווהבה מתחיל בכפר מיטראם שעל גדות דלתת הנילוס במצרים, במשפחה שמגיעה משושלת עתיקה במצרים. "יש המאמינים שייחוסנו מגיע עד ליוסף הצדיק", היא מספרת. אברהם ושמחה ווהבה, הורי אביה, חיו בקהיר בין תושבים מוסלמים. סבה אברהם היה סנדלר והתפרנס מהכנת נעליים על פי דרישה. כשהמשפחה עברה לשכונה יהודית בקהיר בתחילת המאה ה-20, הם חיו חיים של מסורת יהודית לצד הקהילה המצרית והיו חלק מהמרקם החברתי-תרבותי של העיר.אביה של שמחה, משה, נולד בשנת 1915 בקהיר. הוא אהב מוסיקה ושירה והתחבר ללהקה שהופיעה באירועים שונים, באחד מהם אף זכה להכיר את הזמרת אום כולתום בראשית דרכה. רוחות מלחמת העולם השנייה, עליית הלאומנות המצרית והחלטת כ"ט בנובמבר גרמו להתנכלויות קשות לבני הקהילה היהודית. משה הצטרף לפעילות בתנועת הנוער בית"ר, ובנוסף התנדב עם קבוצת יהודים וערבים שהגנו על בתי היהודים בלילות. כמו כן התנדב לחלק תלושי מזון ודלק לבני הקהילה, בין היתר גם לתושבי המקום הלא יהודיים.
בשנת 1943 נישא ללונה, ויחד עברו שנים לא פשוטות של פרעות והתנכלויות. "היו תקופות שבהן לא היה קל, אבל אבי היה תמיד מוכן לעזור", אומרת שמחה. עם החמרת התנכלויות הממשל המצרי, החליטה משפחתה לעזוב את מצרים. בשנת 1948 הם יצאו לטיול לאיטליה, משם נסעו לשווייץ והמשיכו למרסיי בצרפת. במרסיי עלו על האנייה "תיאודור הרצל", שמשה כינה "קופסת נעליים שטה על המים". לאחר שיט קשה ומטלטל הגיעו ארצה לשער העלייה בנמל חיפה בחודש יוני 1949. בהמשך שהו כשנה במחנה העולים בבאר יעקב.
בשנת 1950 הגיעו לשכונת הבלוקונים ברעננה, שם הכירו תושבים מעדות אחרות ועם מנהגים חדשים. הם גידלו בחצר ירקות מגוונים, עצי פרי, עופות, אווזים וברווזים, שהיוו בסיס כלכלי יקר ערך באותם ימי צנע. תקופה חדשה החלה להוריה כאשר הגיעה לעולם בתם שמחה, בשנת 1952. היא קרויה על שם אמו של משה, אך יש בשמה גם ביטוי לשם העברי של אמא של לונה, רינה.
משה, ששלט בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית, החל לעבוד בסניף הדואר שמוקם אז במרכז רעננה, מרכז אלרם של היום. "אבי הקפיד למסור את המכתבים על פי הסדר כאשר אלו שהגיעו מחוץ לארץ היו הראשונים להימסר, שכן ברגישותו הרבה רצה לשמח את הנמענים. דמותו הרכובה על אופניים ביחד עם תרמיל העור הייתה סמלו", שמחה משתפת. כל יום חלוקה חשף בפניו את מצבם הכלכלי של תושבי המושבה. הוא הבין שכדי לעזור לקהילה ולהתקדם בפעילות ציבורית, עליו להצטרף למפלגת מפא"י ההיסטורית. ביתו הפך מוקד אליו נתקבצו כל בכירי מפלגת מפא"י של אותם ימים. אשתו נהגה להכין כריכים לפעילים, והבית המה ככוורת דבורים. כמובן שלא נעדר מקומם של ראשי מועצת המושבה רעננה שקולניק ואחר כך וולפוביץ.
משה נהג להגיע לכל אירוע ושמחה, ולעיתים צירף את אשתו ובתו. הוא אהב לעזור ולתת עצה לכל מי שפנה אליו. בעת עבודתו כדוור, קרה לא פעם שנחשף לחולה בודד ללא משפחה, ומיד דאג להזמין רופא, להביא תרופות על חשבונו ולבקר את החולה עד ששב לאיתנו. במהלך חייו דאג רבות לחלשים והנזקקים סביבו, בין אם בקיום מצוות קמחא דפסחא או בפעילות במסגרת ועדת הסעד של עיריית רעננה.
בקיץ 1979 נפטר משה מהתקף לב פתאומי. בהתבוננות על חייה שלה כיום, שמחה רואה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהמורשת המשפחתית. "אבי היה המודל עבורי בכל הקשור לאהבת האדם, עזרה לזולת, שמחת חיים, אהבה למוסיקה וליופי. תכונות אלו שירתו אותי לאורך חיי כאמא, רעיה, מחנכת בבית הספר, וכיום כסבתא המלווה נכדים וכיוצרת בציור", היא מסכמת בגאווה. דרך חיים זו, המשלבת ערכים של נתינה, אהבה לעזרה וסולידריות, מהווה את עיקרה של המורשת שהיא שואפת להעביר לדור הבא.