זהבה שמעון

זהבה, שמוכרת כאופנוענית, מכירה את הכביש היטב מאז יום לידתה. בכ"ח באדר, האחד במרץ 1957, היא נולדה בעגלה שהוזעקה כדי להביא לבית היולדות את אימה הכורעת ללדת. היה זה בצומת רעננה, ביום גשום וקר. הוריה של זהבה הקטנה, עולים מתימן שפרנסתם הייתה דחוקה, עטפו את זהבה הקטנה בשק תפודים. מאז היא הספיקה לגדול ולהתחתן, להביא לעולם ארבעה ילדים ולהפוך לסבתא למספר נכדים.מאז גיל 11 נהגה זהבה לעזור לאימה בעבודות משק בית. למרות הקושי להתפרנס, אימה של זהבה תמיד חיפשה למי קשה יותר, וחלקה את המעט שהיה להם עם אחרים. לדבריה, הייתה זאת אימה שלימדה אותה כי "כל מה שצריך זו אהבה". הדוגמה האישית שהיוותה לזהבה נטעה בה את התשוקה לעזור לקשישים ולנצרכים. מאז היא מקדישה את ימיה לאיסוף מוצרי מזון ופריטי לבוש, ממיינת אותם בביתה ומחלקת למשפחות נזקקות. בנוסף היא מוצאת זמן להתנדב בעמותת "עזר מציון".
מלבד עזרתה לזולת, סימן היכר בולט של זהבה הוא רכיבתה על אופנוע, מה שהקפידה לעשות מאז היותה בת 19. בתקופת משבר הקורונה, זהבה שילבה בין שתי אהבות אלה. היא רכבה על האופנוע שלה לבתי קשישים שלא יכולים היו לצאת מן הבית, וחילקה להם קופסאות אוכל.
בכל יום שישי בשעות הצהריים מתייצבת זהבה בבית האוכל "מיגו" ומקבלת מהם מזון מבושל. שתי חנויות ירקות ברעננה מספקות לה ירקות ופירות טריים. חלות היא מקבלת מבית המאפה. על שולחן ארוך נפרשים מגשים, קופסאות, שקיות מלאות באוכל. וכך, בעזרת המתנדבות המסייעות לה, זהבה מחלקת בלב שמח למעוטי היכולת ברעננה. זהבה, מלאת סיפוק, מקבלת את השבת בידיעה שהצליחה לדאוג למזון לכמה משפחות. "אני מאמינה בנתינה", זהו המשפט שבו בחרה לסיים את השיחה.