״מעשה קטן של נתינה יכול לעשות הבדל עצום״

"הייתה לי ילדות נהדרת עם הורים אוהבים", מספרת ציונה נחמני. היא נולדה בשנת 1947 בטריפולי, לוב, ועלתה לארץ עם משפחתה בשנות ה־50. כשהגיעו ארצה, התגוררו תחילה במעברה ולאחר חצי שנה עברו לפרדס חנה.
הוריה, הרב מרדכי ורינה אסתר זצ"ל, היו אנשים מיוחדים שנטעו בה ערכים של דאגה לזולת ונתינה. ״אבי היה מורה ופעיל עלייה בלוב, בתקופה שהמדינה הייתה בהתהוות. הוא היה ציוני ברמ״ח איבריו, עד כדי כך שביקש מסבתי אסנת, שנקראתי על שמה, לשנות את שמי לציונה. כשהגיע לארץ התקבל מיד לעבודה בבית ספר לילדי העולים במעברה בפרדס חנה. בהמשך שימש כראש המועצה הדתית. אבי תמיד נחלץ לעזרתם של אנשים ותרם לסביבה, והיה איש חינוך דגול עד יומו האחרון. אימי הייתה תופרת, בנעוריי הלכתי עם האוברולים והשמלות שתפרה לי במיוחד. גם אימי דגלה בנתינה ועזרה, ולימדה אותי דרך ארץ. הוריי היו אנשים שמחים בחלקם, וזו הדוגמא שקיבלנו מהם״.
הדוגמא ששימשו לה הוריה היא נר לרגליה של ציונה, עד היום היא מדברת על רוח אהבת האדם שהחדירו בה בהכרת תודה, והולכת בדרכם. בעבודתה במועצה המקומית בחינוך הבלתי פורמלי, או במתנ"ס כמנהלת שלוחה, עבודה שמילאה עד הפנסיה, פעלה רבות למען נערים ונערות. למי שהתקשה להתקבל למסגרות שונות, תמיד סייעה במלוא האמונה. "לא תמיד התעודה מספרת", היא מעידה. מזה 24 שנים היא מתנדבת ב"קו קשר לקשיש", שם היא בקשר יום יומי עם בני הגיל השלישי, מעניקה להם אוזן קשבת ונותנת מענה לכל בעיה. בנוסף היא מרצה במועדון "המרחב" בנושאים שונים, ומתנדבת מטעם ביטוח לאומי, שם היא מבקרת פעם בשבוע שתי משפחות הזקוקות לעזרה. "אני מרגישה שאת כמו בת בית", נאמר לה באחד הביקורים.
בגיל 18 וחצי נישאה ציונה, ולה שלושה בנים ובת, 21 נכדים, 13 נינים ועוד 3 בדרך. משפחתה תומכת בפעילותה לאורך הדרך ומעודדת אותה להמשיך ולהתנדב, וכך היא מעבירה הלאה את הערכים שלמדה בבית הוריה. לדור הצעיר היא מבקשת לומר – ״תנו, וכמה שיותר. מעשה קטן יכול לעשות הבדל עצום״. עבור ציונה, החינוך אינו אלא דרך ובסיס למקום טוב יותר, ועזרה לזולת תמיד תהיה חלק מסדר היום.