"אם הייתי נכנעת לפחד הייתי מפסידה את כל הדברים היפים בחיי"

היא נושמת את פרדס חנה, שומעת את צליליה, מריחה את ריחה – אבל עיניה אינן מכירות את המקום הזה, בו היא גרה למעלה משלושים שנה. העיניים שלה ראו את השמיים של אתיופיה, את אוהלי הקש והבתים, אך לא ראו מעולם את ארץ ישראל.
ווּבִיט אגיגאו נולדה בשנת 1952 באתיופיה. הוריה נפטרו כשהייתה בת 12 והיא גדלה אצל דודיה, נישאה בגיל צעיר, וילדה שני בנים ובת. לפני שנולדה בתה הרביעית, איבדה ווביט את בעלה. לאחריו נפטר גם בנה השני, מלסה, בעודו בן שש.
ווביט, שהייתה בודדה בכפר בו גרה, ניסתה לברוח ממנו שלא כחוק אך נתפסה ונשלחה אל הכלא. אחרי תקופה היא הצליחה לבסוף להגיע למחוז חפצה: כפר גמו־גופה, שם התגוררה סבתה. ווביט נישאה בשנית והמשפחה התרחבה. היא חשבה כי מצאה סוף סוף מנוחה מנדודיה, אך אז אירע אירוע ששינה את חייה: במהלך יום שגרתי בעודה בהיריון, החזיקה בצנצנת זכוכית, הרימה אותה כדי להתבונן בה מול השמש והסתנוורה. "פקחתי את העיניים ולא ראיתי כלום, הכול היה שחור", היא מתארת, והאימה נוכחת בחדר גם עכשיו. היא הצליחה להגיע לרופא בעיר הגדולה רק שלושה חודשים מאוחר יותר. "אני זוכרת איך הוא בכה איתי והיכה בידו על השולחן, ואמר שאם הייתי באה קודם היה יכול לעזור לי". בגיל צעיר, אם לשלושה ילדים ובהיריון החמישי שלה, איבדה ווביט את מאור עיניה.
ב־1991 במסגרת "מבצע שלמה", עלו ווביט ומשפחתה לארץ ולאחר תקופה הגיעו לפרדס חנה. העלייה כרוכה בקשיים רבים מטבעה, אבל עבור אישה עיוורת היא קשה שבעתיים. הסביבה אינה מוכרת, השפה זרה, אפילו הקירות בבית מהווים מכשול פוטנציאלי. "לא העזתי לזוז מהבית", מתארת ווביט בכאב. "אבל הייתי חייבת להתגבר על הפחד והבושה, לא הייתה ברירה". בצד האחד היו זרות, עיוורון ואימה, בצד השני הייתה אישה גיבורה שלא ויתרה.
ווביט הוכיחה שבקרב הזה היא מנצחת. היא גידלה שישה ילדים, שלושה מתוכם כשהיא עיוורת לחלוטין. "לאט לאט הכרתי את הסביבה", היא מספרת בחיוך. "התחלתי להשתתף בפעילויות במועדון ויצ"ו ובמועדון אור, השתתפתי בהצגות ואפילו שיחקתי בתפקיד ראשי״.
אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הכלים המרהיבים שמציגה ווביט בפניי, כלים יפהפיים עשויים בטכניקה של סריגה. "למדתי לסרוג", היא מצהירה, ואני מנסה להעלות בדמיוני את הקושי האדיר שבסריגה עיוורת. "את החוטים אני מבקשת שיקנו לי וממיינת בקופסה. כך אני יוצרת את הכלים שלי," היא אומרת.
כשאני שואלת את ווביט מה הם הערכים החשובים לה, היא מספרת על המסר שלמדה בדרך הקשה מכל: "אסור להתבייש! מי שמתבייש הולך בראש מורכן ולא יגיע לשום מקום. תזקפו את הראש. היה קשה לי ללמוד את כל מה שלמדתי, אבל אם הייתי נכנעת לפחד הייתי מפסידה את כל הדברים היפים בחיי". כשאני יוצאת משם, אני חושבת שאולי הדברים היפים ביותר הם דווקא הדברים שהעין אינה רואה.